נתבקשתי לכתוב משהו ברוח חג האוהבים, כתבה שכולה פרפרים בבטן, עיניים מצועפות, חיוך דבילי ואמונה שהכל באמת טוב. אבל לא הצלחתי. אולי כי נתקלתי ביותר מידי גלמים שלא השילו קליפתם והפכו לבעלי כנף מרהיבים, אולי כי הטישואים הרבים שספגו דמעות מעיניים בוכיות יצרו הררים גבוהים של פסימיות והאמת הכואבת היא שלא הכל ממש טוב. אז החלטתי לכתוב על אוכל, על אנשים שאוהבים לבשל אותו, על כאלה שאוהבים לאכול ועל כל מה שביניהם.
כמעט כל ראיון עם שף כולל את השאלה מתי התחלת לבשל, מי הייתה (תמיד בלשון נקבה) ההשראה שלך. אצל חלקם זו האמא אחרים זו הסבתא, מרביתם החלו במטבח הביתי ובלי יוצא מן הכלל כולם רואים בכך סוג של אומנות. אני מסכימה. אוכל זה עניין של רגש, תחושה, הוא מביע את מה שהמבשל מרגיש באותו רגע, אחרת איך אתם מסבירים את העובדה שקיבלתם את המתכון מהאמא שלכם, עשיתם הכל לפי ההוראות ולשלכם יש טעם אחר?
השפים של היום לקחו את אומנותם צעד אחד קדימה, זה לא הבישול אלא גם קניית חומרי הגלם, התבלינים וסידור המנה על הצלחת. חלקם שוכחים שלבסוף המבחן האמיתי הוא הסועד ולכן יש עוד כאלה שכ"כ מאוהבים בעצמם ובאוכל שהם עושים, כמו לביאה על גוריה הם מגינים עליו בחירוף נפש ומסרבים בכל תוקף לשנות ולו כדי רמת הצלייה, או התוספת הנלווית ליצירה, אצל כאלה אני אוכלת אבל לא חוזרת. מוזר שעל הסועד לא עושים כתבה, סבב טלפוני העלה כמה ממצאים.
כולם אוהבים לאכול בחוץ – וככל שיאכלו ככה האוכל ירגשם פחות. גם הבליינים הגדולים יעדיפו כמעט תמיד אוכל בייתי, לא כזה שמריח מפלצנות עיצובית ואומנות עכשווית אלא קציצות עם פתיתים, שניצל עם פירה, עוף בתנור או כל מה שהוא חלק מהרפרטואר הביתי. המטבח של הבית (ברוח חג המשפחה ומבלי להפלות את האבות הנושאים מלאכה) הוא מקור השראה ומקור ההשוואה של כולנו, בחוץ אנחנו משכללים אותו ומעניקים לו ליטוש סופי. אבל כשאני חוזרת לשורשים, לסלע קיומי, לבסיס כור מחצבתי אני רוצה מרק אפונה סמיך מלא אהבה, תמימות שעושה לי טוב בבטן (גם בלי פרפרים) כזה כמו של אמא שלי.
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת