אם אי פעם תהיתם, ודאי תופתעו לגלות שטוקיו ורבאט נפגשות ממש פה אצלנו בארץ הקודש. אין לכם מושג על מה אני מדבר, אז אני אסביר. במושב הקטנטן גאליה (כן, יש דבר כזה והוא אפילו לא רחוק מבית גמליאל, נו, באיזור של בן זכאי... רחובות, בסדר?) ישנה מסעדה כשרה בשם אורו. טוב לא ממש בתוך המושב, המסעדה הרי יותר גדולה ממנו, לכן היא ממוקמת בחוץ ליד תחנת הדלק. ושם, ממש שם, נפגשת תרבות יפן עתיקת היומין בתרבות מרוקו, ואפילו בלי שהשנייה תתעצבן. מאמינים?
אמרתי לאחי גיל שיבוא לאכול איתי בגאליה. כשהוא הפסיק לצחוק הסברתי לו על הפיוז'ן המרוקאי - יפני שרץ שם. עשר דקות והיינו בדרך. בחלוף פחות מחצי שעת נסיעה דרומה הגענו למפגש התרבויות. כמתחייב משמה הספרדי (רק לי נדמה שנשארו בקושי שתי מדינות בעולם בלי ייצוג במקום הזה?) מעוצבת המסעדה בחלקה הפנימי בגווני זהב נעימים לעין. שולחנות העץ הגדולים בהרבה מהסטנדרט, וכיסאות העור המהודרים משווים למקום מראה יוקרתי שלא ציפינו למצוא בו. התיישבנו ועיינו בתפריטים שהוגשו. לא הצלחתי להבין את האוקסימורון - "סושי מרוקאי", אז החלטתי לטעום.
כדי להשחיז את בלוטות הטעם לקראת מנות הסושי שעתידות לבוא אל פינו, הזמנו פסטיה כבד אווז, חתיכות כבד מגולגלות בבצק פילו עם פירות יבשים, ריבת בצל וטאץ' של קינמון ברוטב פירות יער. ואוו. לא יודע אם המנה הזו היא מהצד היפני או מצד הכלה, אני כן יודע שאם היא מבשרת על שעתיד לבוא, עומד להתרחש פה אחד המיקסים הגסטרונומיים המרתקים. המשכנו בימגוצ'י, רול דמוי סושי במילוי פרגית ופירות מיובשים בווסאבי (לא חריף כמו שאתם חושבים), ראפ פואה גרא, רול ממולא בנתחי כבד אווז, רול של סרדין ולצידו שמפיניון ממולאות בטרטר סלמון לימון ובמעטפת פנקו. אם נדחיק את העובדה נוטפת הכולסטרול, שהכל כולל הכל טוגן בשמן עמוק ונבודד את הטעם, הייתה פה הצלחה מסחררת. כל הרולים קריספים מבחוץ וגדושים בכל טוב מבפנים. גיל לא אהב את הסרדינים, נראה שהוא פיתח טינה אישית כלפיהם ממניעים שלא ברורים לי, אני חולק עליו בגדול ומחליף קריצות עם הרול שהבין שכולו שלי.
כעיקרית הזמנתי אני כבש ביין, וגיל בשר בקר עם גרגירי חומוס על מצע של קוסקוס ביתי בשום וכוסברה. שתי המנות מוגשות בכלים מרוקאים אותנטיים המבשרים על פרידתנו בטרם עת מהצד היפני של הארוחה הזו. הבקר רך עד כדי כך שאין צורך לבלוע, שמים על הלשון, הוא נמס ונכנס ישירות למחזור הדם. הכבש עם לא מעט עצמות, אבל גם לא מעט בשר, טעם עוצמתי כמתבקש מבשר כבש, המצטיין בלהשאיר חותם על כל מה שבא איתו במגע.
לקינוח, אחד מרקיז שוקולד ואחד טארט טאטן (למקרה שטעיתם לחשוב שמעצמה כמו צרפת תשאר לא מיוצגת). כמי שסובל מפרווה-פוביה חששתי מהמרקיז וציפיתי לטעם הסינתטי המוכר של קינוחים שוקולדיים במסעדות כשרות. השוקולד דווקא הפתיע בטעמו החביב אלא שפיצפוצי האורז שבתוכו שיוו לו מרקם של ממתק מהפיצוציה הסמוכה. הטארט היה מעולה ונגמר ראשון. המרקיז, אם חששתם, על כל פיצפוציו חוסל דיי מהר אחריו. את ארוחתנו ליוו שתי כוסות קברנה ריזרב של ברקן. כשהולכים על בטוח אין אכזבות.
מסעדה כמו אורו, אם וכאשר תפתח בהרצליה פיתוח למשל, תהפוך באחת לאבן שואבת של חובבי אוכל טוב מכל רחבי גוש דן. יחד עם זאת אני די מבסוט שזכיתי לבקר במקום הזה עוד לפני הפריצה הגדולה שלו לתודעת הקהל הרחב, שבלי ספק היא עניין של זמן. אם יש גם לכם את החשק להתעטף בהרגשת הראשוניות הזו שתוכלו לנפנף בה אחר כך בגאווה, קחו את עצמכם לאורו. בתאבון.
*הכותב היה אורח המסעדה.
*הכתבה מכילה תוכן שיווקי
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת