ד"ש לדיוויד ברוזה

לביקור ב"מצדה", היה אמור להצטרף בן זוגי, חובב הדגה. הנחתי לעצמי שעם תפריט ים-יאמי שכזה, רצוי שיהיה חובב דגה בסביבה. העניין הוא שהבעיה שהתעוררה לא נגעה לתפריט של "מצדה", אלא דווקא לשעון המעורר של חובב הדגה ("מה, זה היום? את בטוחה? יש פה בלבול, היום קבעתי ל... בלה בלה בלה..."). כמיטב המסורת הוא שכח, לא רשם ביומנו או אם נקרא לילד בשמו, דפק לי ברז. לא נורא, סחתי לעצמי. יש עוד המון חובבי דגה בים. אחת מהן, חביבה במיוחד, היא שרדה - חובבת דגה בעלת שם סניאסי (עזבו, ביקור אחד יותר מדי בהודו), שנלכדה אצלי ברשת והפגינה רעב וספונטניות: "לצאת החוצה? את בדרך?". חמש דקות ואני אצלה, רבע שעה וכבר הושיבו אותנו במקום חמים בחלקה הפנימי של המסעדה.

קפה מצדה בהרצליה ממותג כזקן השבט באזור התעשייה של הרצליה פיתוח. 10 שנים זה לא הרבה בחיים של בן אדם, אבל בקנה מידה של מסעדות מדובר בקשישה אמיתית, וניכר שמשתדלים שם להישאר עם היד על הדופק. זה מתבטא בעיצוב המעודכן - כיסאות עץ כבדים, פינה עם ספות מזמינות, תמונות נוסח פריז מרפסת ענקית מקורה שרק מחכה לבוא הקיץ ואפילו שירותים סקסיים; בתפריט האוכל המגוון, שכולל את כל ה"חשודים המיידיים" (קלמארי קריספי, קרפצ'יו, פטה, חציל בטחינה, אנטיפסטי וכו'), ובמעבר לעבודה נון-סטופ, סביב השעון, עם תפריט לילה מהודק שמוגש החל מ-01:00, הכולל מנות ייעודיות לקיבתם האקסקלוסיבית של סרבני השינה: המבורגרים עסיסיים, באפלו ווינגס, שקשוקה על מחבת לוהטת וקוקטייל לילי משתנה.

שרדה בחרה לפצוח את ארוחת הערב בחליטת קקאו וג'ינג'ר (15 ₪), ככה עושים בהודו כנראה. לתה הייתה ארומה מתוקה של שוקולד-מנטה-משהו, והוא הגיע בקנקן תה מצ'וכלל ונחמד ביותר - נשאיר אלמנט של מסתורין ונציין ששווה להזמין חליטות במקום.

למנה ראשונה בחרנו בקרפצ'יו סינטה (42 ₪), שהוגש "קום איל פו", כפרוסות דקיקות (אבל לא מדי) של בשר נא, מתובל בשמן זית, בלסמי, עלי בייבי ופרמזן, ולווה בלחם הבית. מנה נוספת הייתה פטה כבד עוף (39 ₪), שהוגש עם ריבה ביתית - במקרה שלנו ריבת בצל - וטוסטונים, והיה בהחלט כבד, דחוס ומלא שומן. כל עוד אנחנו לא בדיאטה אפשר לחגוג עליו כאילו אין מחר. היה טעים בריבוע.

למנה עיקרית בחרה חובבת הדגה במנת היום - דג סלמון אפוי בתנור אבן ברוטב טריאקי וריבת בצל על מצע פירה (85 ₪). לכאורה, מנה טובה מדג טרי ועסיסי. אבל מה, הרוטב מתוק מדי והשילוב של הטריאקי עם ריבת הבצל השתלט על טעמיו הדומיננטיים של הדג. על כן, בפה מלא (סלמון) קבענו כי הפוטנציאל הגבוה נותר בלתי ממומש (מוקדש לכל המורות והמחנכות בנפשן). אני בחרתי בניוקי (46 ₪), שהיה רך, נימוח והשתכשך ברוטב רוזה מצוין.

אחרי שהאוכל התחיל לשקוע, שיתפנו את המלצר בלבטינו הקשים בנושא המתוקים. הוא מצידו נשבע בוופל הבלגי שמכינים במקום, שמוגש עם שלושה כדורי גלידה, סלט פירות טרי קצפת ואגוזים, אבל אחרי שצפינו במנה העצומה עושה את דרכה לשולחן סמוך, החלטנו לשנות אסטרטגיה וללכת על קינוח קטן ומרוכז יותר, כך שאישית אני חותמת על רושר - שוקולד לבן, אגוזים ושוקולד בלגי ברוטב שוקולד (32 ₪). בקלוריות זה בכלל לא קטן, אגב.

לסיכום, יופי של מקום, יופי של מנות ואפילו אפשר לעלות אליו בזריחה, אם ממש מתעקשים. אולי ייצא לכם להיתקל בדיוויד ברוזה, מי יודע.

*הכותבת הייתה אורחת המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי