חומוס מקסיקני

אני חושב שזוגיות מייצרת אצלנו בדם נוגדי אלכוהול. אין הסבר אחר לזה, שמשתיין סדרתי שגומע שלושה ליטרים של הוגרדן מהחבית בערב, הפכתי בחלוף שנה לנזיר טיבטי. אם אין בקצה הכוס השלישית מטרה בלונדינית מסומנת במרחק שלושה כיסאות לכל היותר, מה הטעם בכלל להתחיל בכוס הראשונה. כך הפכתי מאלכוהוליסט פוטנציאלי למכור של ממש. אבל... אההה... לשוקולד.
הכרס - תפחה, האטרקטיביות, אם הייתה - נעלמה, הפוטנציאל לכבוש - נגוז, בת הזוג - מרוצה, והזוגיות פורחת. השבוע אמרתי די. זה היה בנקודה שבה הבנתי שעם עוד קוביה אחת מהמריר 86% אני כנראה אאבד את ההכרה ואולי גם שתי שיניים טוחנות. כך מצאנו את עצמנו גיל, אחי ואני בדרך ל'לה פצ'אנגה', בר מקסיקני קטן אך עם נוכחות, באזור התעשיה של כפר סבא. 
התלבטנו אם בחוץ או בפנים. בחוץ כיסאות נמוכים והרי אנחנו בקטע של פאב עד הסוף, אז נכנסנו למיזוג העדין ולמוזיקה העדינה פחות. התיישבנו בשולחן גבוה הצמוד לבר וקידמנו בחיוך מזוגג מלצרית יפה עם מחשוף דו צדדי שלא השאיר הרבה מקום לדמיון. מקסיקו זה כאן. פתחנו בשני שלישים של הוגרדן מהחבית (23 ₪ לכוס). כמה נוסטלגי. אם לכליות שלי היו גבות הן בטח היו מורמות עם שלוק הבירה הראשון. איך ויתרתי על התענוג הזה לעזאזל? מי שלא חווה הוגרדן צוננת מהחבית מימיו, לא יצליח להבין אותי. החלטנו להזמין לאכול. 
כעבור פחות מעשר דקות קיבלנו את סלט הקיסר שהוזמן (41 ₪) את מנת גרגירי החומוס (29 ₪) ואת הבוריטו סינטה (39 ₪). ובכן, הפתעה. יש סטנדרט מסוים שאתה מצפה לו כשמדובר בפאב באזור תעשיה, חינני ככל שיהיה. כך לפחות חשבתי. בלה פצ'אנגה כנראה לא שמעו על זה כשהחליטו לתת מפגן של מנות דקורטיביות ומוקפדות, ברמה שלא הייתה מביישת מסעדה שווה.
סלט הקיסר קטן אמנם, וכבר נתקלתי בחבריו לז'אנר במחירים נמוכים יותר ובכמות גדולה יותר, אך טרם פגשתי כזה שמוגש בתוך טוסטאדה פריכה שסופגת את כל הרוטב ונבלעת על ידי גיל ב-12 שניות. גם כמות רצועות העוף מעל הייתה מכובדת, ובסה"כ מדובר במנה שלא תשאיר אף חובב סלט מבואס. הבוריטו - דווקא הוא, המזוהה כל כך עם המטבח המקסיקני - היה הפחות אטרקטיבי מבין שלוש המנות. מעט מדי רוטב בפנים הפך אותו ליבש מעט, והטורטיה התגלתה כאתגר תפעולי לא פשוט כשהתפרקה אחרי הביס הראשון. הנאצ'וס שהוגשו איתה היו מעולים וסייעו לה להיחשב, למרות הכל, כמנה ראויה. 
לכוכב הערב בחרתי להקדיש פסקה נפרדת. לא בכל יום אני מביא איתי בשורה קולינרית חדשנית. היום כן. בלה פצ'אנגה, דווקא בה מכל המקומות, נתקלתי לראשונה בחומוס שהוגש בצורתו הגולמית, גרגירים, בתוך מכתש ועלי, כשהוא חם ומתובל. בצד על המגש, טחינה וחריף להשלמת העבודה העצמית.
אין לי מושג אם זו המצאה של לה פצ'אנגה או שההשראה שאובה ממקום אחר, מה שבטוח הוא שמדובר בסטרט אפ היסטרי שלוקח את החומוס העממי למחוזות הגורמה הזחוח. במיוחד כשעושים את זה טוב, ובלה פצ'אנגה עושים את זה טוב. אפילו טוב מאד. בלתי צפוי ובאותה מידה מפתיע לטובה. 
סיימתי במוחיטו (36 ₪) שהיה מוגז עדין. ויתרנו על משחק סנוקר בקומה העליונה, מפאת השעה המאוחרת והיקיצה המוקדמת הצפויה בבוקר. ויתרנו גם על קינוח, אחרי הכל, יש לי בבית עוד שוקולד.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי