דוקטור של כבוד

7 שנות לימודים, התמחות אינסופית, 25 שעות עבודה ביממה, משמרות מבוקר ועד ליל, השתלמויות, משכורת לא לפרוטוקול, אחריות כבדה, אוהבים, שונאים, עוד לימודים, בתי חולים, קופות חולים וכל זה כדי להיות דוקטור! אגב, זה לא המסלול שתצטרכו לעבור אם תחליטו יום אחד להגשים את חלומה של כל אם פולניה ולהיות דוקטור למזון. רק תשאירו את סכין המנתחים בבית.

כיאה לדר' המשתייך למוסד, כך גם דוקטור שקשוקה יושב על משבצת המוסד הקולינרי הביתי-טריפולטאי בקו שבין תל אביב ליפו, למעלה מ- 25 שנה. בעיר בה מסעדות נפתחות, מתחלפות ונסגרות כמו ריץ' רץ', הדרך לתואר דוקטור לא רצופה שושנים, בעיקר אם ההתמחות המבוקשת היא שקשוקה.

זמן
עם הכניסה למרפאת הדוקטור נדמה כאילו השעון עצר מלכת. פה לא תמצאו מארחת שהשתחררה מהצבא לפני 3 דקות, מפות שולחן לבנות או עיצוב קפדני/ הייטקי או תפריט גורמה. פה תמצאו בצורה מזוקקת ביותר רק דבר אחד - קסם. אותו קסם שנשמר כבר 25 שנה, כשהדבר היחיד שהשתנה הוא מספר הסירים והמחבתות התלויים מהתקרה. על כסאות הפלסטיק במרפסת תרגישו כאילו ישבתם לאכול במרפסת של סבא וסבתא ולגבי האוכל - מה ההיפך מיומרני? זה בדיוק זה. הכל כדי שתרגישו את האוכל כמו שהוא, בלי מניירות וזה, כבר קסם של ממש.

אישית, ברירת המחדל שלי הן המסעדות הביתיות, אלה שמרגישים בהם כאילו אמא/ סבתא/ אבא או כל קרוב אחר עומד במטבח עם דבר פרט לאהבה וכישרון. ואם כבר אבא טריפוליטאי, שגם מכונה ממציא השקשוקה מחדש, מה טוב.

מכל הלב
כך הגענו לחצי "דייט" במסעדת הדוקטור השוכנת בלב ליבו של שוק הפשפשים ביפו. מסתבר כי אותו איזור סואן בשעות הבוקר- צהריים לובש פנים אחרות בשעות הערב וכל קשר בינו לבין מאורעות היום מקרי בהחלט. שקט, שלווה, פשוט קסם. והקסם נמצא שם כל היום, שעות נוספות.

חיוך ענק עולה על פנינו כשאנו רואים את האיור הענקי של בינו גבסו הלא הוא הדוקטור בכבודו ובעצמו על הקיר בכניסה למרפסת. 2 חצאי בירה כדי לעודד את הרעב ואנו מוכנים לאכול. לפתיחה, הוצף השולחן בסלטים ביתיים משובחים והפך בין רגע לציור צבעוני. פלטת הסלטים הכילה מכל טוב כשהחביב ביותר לטעמי היה סלט החצילים המעט פיקנטי שגנב את ההצגה ליתר הסלטים. יש לי חולשה לחצילים.

עיקר העניין
כשסיפרתי לחברים שאנו בדרכנו לדוקטור כולם ידעו להמליץ לי על מנת הקוסקוס מפרום אבל בתור אחד הידוע בחולשתו להולכים על ארבע ולבושים בצמר הזמנתי שווארמה כבש. אין מה לעשות, אפשר להוציא את האדם ממרוקו אבל אי אפשר להוציא את המרוקאיות מהאדם. בלי מניירות ועם מעט ירק, הגיע הכבש המדובר לצלחתי, מלווה אחר כבוד בבצל צלוי וצ'יפס (שבאמת לא היה בו צורך). שבעתי. נהניתי.

עבור ה"חצי דייט" התבררה הבחירה כמסובכת הרבה יותר, אבל בעזרתה של המלצרית החביבה שלנו (והמשכנעת יש לציין), היא בחרה לנסות את הדגים ואם יש משהו שלמדתי בחיים זה שאם אתה נמצא במקום ממנו ניתן להריח את הים, רצוי שתטעם את אוצרותיו. דניס על האש (79 ₪), חצי מטוגן חצי עשוי על הגריל, דג בשרני מהסוג שנהנים לאכול ולהתעסק בעצמותיו וכמו המקום, האזור והאווירה גם בלאכול עם הידיים יש משהו אותנטי. ואותנטי זה כיף. אותנטי זה אנחנו.

היה היה
2 חצאי בירה נוספים כדי להוריד את האוכל ונשענו אחורה בסיפוק. על בטן מלאה מספר לנו אבי (בנו של הדוקטור שכבר קיבל הסמכה בעצמו) על ההיסטוריה של המקום אבל במקום לשתף אתכם ולחטוא בפרטים, אתן לכם לשמוע זאת בעצמכם ממקור ראשון.

קפה ביתי לסיום ואנו מקנחים ערב שסימן התחלה של מסורת. אחרי הכל, עוד לא ניסינו את הקוסקוס מפרום, ואת השקשוקה שווארמה, ואת השקשוקה רצועות עוף ועוד רבים וטובים. אז אמא יקרה, דוקטור כנראה כבר לא אהיה (את יודעת, המסלול די מחייב) אבל אולי יום אחד אזכה לקבל ממך תואר דוקטור על הספגטי שלי או הברקה אחרת שתהיה לי במטבח.

חשבון בבקשה
4 חצאי בירה היינקין – 100 ₪ (25 ₪ לאחד)
פלטת סלטים – 15 ₪ לסועד
דניס על הגריל – 79 ₪
שווארמה כבש – 54 ₪
סה"כ – 263 ₪ ונשאר עודף למלבי. ואם אנחנו כבר ביפו - שיהיה מלבי. בתיאבון.
מלבי – 15 ₪

*כתבה פרסומית

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי