אני אציע לכם קונספט ואתם תתרווחו לכם בקנאה- לעלות על אוטובוס, לנסוע כמה שעות, להגיע לחוף יפהפה, שקט, מבודד, השמש זורחת, אפילו הציפורים לא מצייצות כי גם הן משתדלות לא להפריע לשלווה, להתיישב ולהתמודד עם הבעיות הגדולות באמת - איפה לרבוץ לעזאזל בשעות הקרובות? מה לאכול לארוחת בוקר? לשזף קודם את הגב או את הבטן? כל כך קשה לצאת לחופש.
סיני. איזה כיף.
בעודי מתהפכת מהבטן לגב, עלה על דעתי שאחד הדברים הטובים ביותר שקרו לסיני הוא שלא אנחנו נשארנו לשלוט באיזור. הרי ברור שאם אנחנו נהיה בעלי הבית, המקום ייהרס תוך חודש.
עכשיו אנחנו אורחים. אמנם ידוע לכל שגם כאורחים אנחנו לא מסבירים פנים באופן מיוחד, אבל כך עדיף. לצערי הרב, העקבות שלנו כאורחים ניכרים בצורת זבל בכל פינה, גם במים.
מפחיד לחשוב מה היה המצב אם סיני היתה בידינו.
אמנם הגענו רק לארבעה ימים, אבל בזמן הזה הספקנו לדגום את כל התפריט פעמיים. לא מצאנו מנה שלא אהבנו (למרות שהתאמצנו, מאוד).
הספקנו לאכול דג עם שיניים ארוכות וחדות באופן מפחיד שהתחזה לדניס (לא נרשמו הגעות פתע לבית חולים, למרבה הפלא), לאכול מלבי וסחלב עד שרמת הסוכר בדם הצליחה להעלות את תקציב המדינה, לאכול אורז עם במיה ולגלות מה באמת אמור להיות הטעם של המאכל המיוחד הזה, לחסל את מלאי הפטה בכל האיזור ולשתות מיץ גויאבות. המון מיץ גויאבות.
אחרי ארבעה ימים מופלאים נאלצנו לחזור לעולם האמיתי ולהשאיר את דילמות הרביצה מאחור כשטעם השקשוקה מארוחת הבוקר עדיין מככב בפה.
עכשיו רק נותר לנו לעשות דיאטה ולתכנן מתי חוזרים שוב, ובהקדם האפשרי.
כתבות נוספות של רותם רוזנטל
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת