אוכל סטודנטיאלי

ביום ראשון זה קרה, ביום ראשון זה הגיע.

ביום ראשון צעדתי בשערי האוניברסיטה והייתי צריכה להתמודד, כמו תמיד, עם הדילמה שעומדת בפני עשרות אלפי סטודנטים; איפה נשיג את הקפה הכי פחות שרוף, איפה נשיג סדנביץ' שלא יגרום לנו לקלקול קיבה; האם מחיר הסנדביצ'ים כבר הגיע לעשרים שקלים? איפה נשיג סלט – במשפטים או בשרת? האם הסושי בווב עלול לגרום לפגיעה מתמשכת במעי?

רוב הציבור חושב לתומו שאנחנו חובשים את ספסל הלימודים בכדי לצבור השכלה שאולי תסייע לנו (כן, בטח) למצוא ביום מן הימים עבודה טובה.

מה שהציבור לא מבין הוא שהמאבק האמיתי במהלך תקופת הלימודים הוא קולינרי בעליל. יש לחקור ולהכיר את כל הקפיטריות לעומק כדי להבין מהם היתרונות שמציגה כל אחת ואחת, אם ישנם כלל כאלה. לוקח זמן להבין מהי האווירה של כל קפיטריה וקפיטריה, ואיך אתה, הסטודנט הקטן, משתלב במרקם המלבב.

משיחות עם המקומיים באוניברסיטה, נראה שכל אחד מצא לעצמו איזושהי סטייה קטנה בין שלל הקפיטריות שעושה לו טוב בלב. ישנה אסכולה שלמה החובבת את הסנדביצ'ים המוצעים במחיר שווה לכל נפש – במחיר מוגן (לכן גם מכינים אותם בצורה דוחה מהרגיל, כדי שכולם יקנו סנדביצ'ים יקרים). האסכולה הזו חובבת הוספת מלח או פלפל ושאר ירקות לסנדביץ' הבסיסי, ומציינת בביישנות, שאיש לא ישמע – כן, אני אוהב את הסנדביץ' של ה-4.20 ₪ וקונה אותו באופן קבוע.

אני עדיין מנסה למצוא קפה בטעם סביר בתוך ההיכל האקדמי ומוצאת את עצמי מקללת כל פעם מחדש. כל כך הרבה דילמות, כל כך מעט זמן. אולי הפעם, אני אומרת לעצמי בתקווה קלושה בתחילת כל סמסטר (והרגע התחיל הרביעי במספר) – אולי הפעם אמצא את מי שיכין לי את הקפה שתמיד רציתי. אולי אמצא סוף סוף סנדביץ' עם ירקות טריים. ואולי בעצם, אולי הגיע הזמן לשקול לימודים בחו"ל.