גם אם יש הרבה דברים שלא ברורים לי בכלל כרגע על ההווה, העתיד, העבר ומה שביניהם, דבר אחד אני יודעת.
יום אחד, עוד 40-50 שנה ככה בערך, החברות שלי ואני עדיין נתכנס בבתי קפה ונמשיך את המורשת המפוארת שהותירו לנו אנשי העלייה החמישית. הם, הגאונים הגרמנים, הגיעו תל אביבה לבנות ולהיבנות בה והבינו שמשהו חסר. משהו לא מריח נכון. אין ריח של קפה והדוניזם באוויר, רק ריח של זיעה וחלוציות. וחאקי. המון חאקי. לכן קמו, או בעצם התיישבו על כסאות נוחים, ועשו עמנו חסד. בתי הקפה באו ושינו את תמונת הישראליות.
ואני, כצאצא רוחני גאה של הדוניזם, ממשיכה במסורת עד היום. הפוך, בבקשה. בעצם, אספרסו קצר עם קצת חלב וכוס מים.
את הקפה השכונתי שלי, הבאצ'ו, כנראה כבר לא אעזוב לעולם. מגיל 14, כלומר, כבר שמונה שנים, הוא חלק מההווי הרחובי שלי. מדי יום שישי מתכנסים שם כולנו אחרי שבועות עמוסים.
לפעמים אני יושבת מהצד ורואה איך יום אחד, כשהבגדים אולי יהיו קצת יותר דהויים והדיבור קצת פחות מהיר ויותר נוסטלגי, בן עדיין יכין לנו קפה ואני אזעם אם חס וחלילה לא תהיה גלידת סטרצ'יאטלה לשוקו באצ'ו שלי. ואנחנו עדיין נשב שם ונחליף חוויות ישנות יותר או פחות עד השישי הבא. בטח גם עם הגיל נתחיל פתאום לשחק ברידג' והאספרסו יהפוך לתה עם לימון. איך אפשר בלי?
צ'ירס.
כתבות נוספות של רותם רוזנטל
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת