ראצ'ה: לצאת למסעדה כדי לאכול בבית

בין תמונות משפחתיות, עיטורים יפים עם ניחוח גרוזיני ועוד פריטים עיצוביים ייחודיים, בולט התפריט המושקע והמשובח של ראצ'ה, שיגרום לכם להתגעגע לעבר וליהנות מההווה באותו הזמן

מערכת zap rest

תאריך פרסום: 01/07/2018, 12:00

בדרך כלל אנחנו יוצאים למסעדה כדי לאכול בחוץ, אבל מדי פעם אנחנו יוצאים למסעדה כדי לאכול בבית. ולמרות שנדמה שהמסעדות הביתיות שטות בהמוניהן על גל האותנטיות השחוק, למעשה רק מעטות מצליחות לעמוד במשימה הכפולה שעומדת בפניהן: לתת הרגשה של בית ובכל זאת לארח, וכשאני אומרת לארח, הכוונה היא לארח מכל הלב ומתוך הלב. ובאמת, כשתיכנסו לראצ'ה, ראצ'ה תיכנס לכם ללב וזה רק אחד הדברים שמייחדים אותה, בין שלל מקומות הבילוי ביניהם היא ממוקמת, באחד האזורים היפים ביותר בתל אביב, בנווה צדק.

ראצ'ה - לכל הפרטים
מסעדת ראצ'ה הופכת לכשרה
מסעדות כשרות מומלצות בתל אביב

היינו בראצ'ה הכשרה באחד מימות אמצע השבוע בשמונה בערב. כשהגענו המסעדה כבר הייתה מלאה, ונראה שהחגיגה כבר התחילה. בתוך החלל העצום והמואר בחמימות, ניצבים שולחנות ארוכים ארוכים, חלקם כבר עמוסים ומציגים מנות מגוונות, מוגשות על צלחות מעוטרות. בין הצלחות, המפות, האורות והפרחים ישבו המון רעבים או רעבים לשעבר: חלקם תיירים, חלקם ישראלים, חלקם אולי תיירים ישראלים? ולמרות שהיום, יום חול היה, בראצ'ה נראה כאילו חוגגים. מה חוגגים? את ההווה, את הערב, את זה שאנחנו ביחד, את זה שיש. ויש הרבה.

כל יום חוגגים. ראצ'ה (צילום: באדיבות המקום)

בראצ'ה יש הרבה מהכל: הרבה פרטים יפים שהעין מנסה לתפוס, הרבה תמונות משפחתיות על הקירות, הרבה מקום (המסעדה גדולה, זה כיף- וגם אפשר בקלות לעשות של אירועים לא קטנים), הרבה מנות, ובעיקר מנות גדולות, נדיבות. למשל הראשונות, מאמה מיה, וכשאני אומרת מאמה מיה, זה כי קשה לי להגיד קינדזמרי. אז במקום להגיד את המילה הזאת, אני אגיד סלט חזה עוף רך, כמעט נמס, ברוטב אגוזים מעודן והרבה (אמרתי ש"הרבה" זו מילת המפתח בראצ'ה?) עשבי תיבול. גם החינקלי, שאת זה אני כבר יודעת להגיד, טעים במיוחד. הבצק רך ותערובת הבשר שממלאת אותו יוצאת דופן בחינקליותה, כלומר, היא גרוזינית מסורתית ובכל זאת קצת אחרת, במובן הטעים של המילה.

מסורתית וטעימה באופן יוצא דופן. חינקלי של ראצ'ה (צילום: באדיבות המקום)

המנות העיקריות ממשיכות את הקו המענג. גם קדירת העגל שלקחנו וגם הקבב- כלומר גם התבשילים וגם המנות מהגריל (שבתפריט, בחוכמה רבה, הבחינו ביניהן) מצויינים, ולא פחות חשוב, מאד שונים זה מזה. ברור שהקדירות עברו בישול ארוך, סבלני – אפשר ממש לדמיין את הסירים המהבילים מעלים אדים ובתוכם מסמיכים התבשילים. הבשרים הצלויים, לעומת זאת, בעלי טעם מחודד יותר, מתובלים בערמומיות, משאירים טעם של עוד. לצדם מוגשים ירקות צלויים באופן מדויק, אל דנטה, ממתנים את הטעם הדומיננטי של התיבול. במילים אחרות, הרבה טעים.

לכל היופי הזה תוסיפו את דמותה הססגונית של לילי בן שלום, שהתמודדה ב"משחקי השף" ומאז עשתה דרך ארוכה ועצמאית כמסעדנית כריזמתית. אין תבלין בעולם שיכול להשתוות לטעמים ולניחוחות שמכניסה אישה אחת שאוהבת אנשים ואוהבת להאכיל, לארח ולהסביר על המנהגים הגרוזינים, כי לא באנו סתם לאכול, באנו להרבה יותר מזה.

העיצוב, הצבעוניות וכמובן נוכחותם הנעימה של לילי בן שלום ומשפחתה במקום, הופכים את ראצ'ה לסוג של מפלט מהתל - אביביות המנוכרת, אבל גם האוכל כמובן, ואולי בעיקר האוכל, הופך את הביקור במסעדה לביקור נוסטלגי. נוסטלגיה לבית של אמא, ולא רק לאמא של לילי, האחראית על המתכונים, זו שתמונותיה תלויות בחן במסעדה. ראצ'ה בנויה על הנוסטלגיה של כל אחד מאיתנו לאמא שלו או שלה, ולאבא, למשפחה, שבשנים האחרונות נשארה לפעמים רעיון יותר משהיא מציאות. ראצ'ה מזמינה אותנו להתגעגע ובה בעת ליהנות מהעכשיו.

ביקור נוסטלגי מלא הנאה. ראצ'ה (צילום: באדיבות המקום)