תרגיל בזיכרון

אני חייב לפתוח בגילוי נאות: הדברים הללו נכתבים תחת השפעה כבדה של אלכוהול. לא כבדה כל כך עד כדי שלא אוכל לשמור על כושר הכתיבה, אבל לא רחוק מכך. כמי שאינו צרכן אלכוהול במינונים גבוהים בדרך כלל, חובה לציין שלא בכל מקום אני מרגיש בנוח לשתות. אבל בשפיגל, בפארק המדע ברחובות, פשוט לא הייתה לי ברירה. תמהיל הג'יימסון (36 ₪), הגלן פידיך (58 ₪) ושתי כוסיות הצ'ייסר (אחת מהן צ'ייסר תאנים והשנייה משהו בלתי מזוהה שהוציא לי עשן מכל החורים) נשאר כמה שעות טובות אחרי שחזרתי, עד לישיבה מול המקלדת.

איפה להתחיל כשמדברים על השפיגל? אולי קודם כל בציפיות. לא היו לי הרבה. רחובות, פאב, פארק המדע. בחייכם, עם אלו ציפיות בדיוק אני אמור להגיע? ראיתי את הביקורות, קראתי קצת כתבות. הלו, אני פה מתל אביב. בשביל פאבים לא צריך לנסוע כל כך רחוק. בחורות? נו, באמת, לא חסר כאן. אוכל? אתם יודעים, פאב, בטח זה אוכל של פאבים.

סלאם, באם, נוק אאוט! רבותיי, יצאתי בן אדם חדש. אחר, כמו איזה אנתרופולוג שהגיע למקום שאותו החשיב כשכוח אל ומצא שהחיים בו מתקדמים הרבה יותר משחשב (ובכלל, בואו נפסיק כאן עם ההתנשאות –זה עולה על ת"א בהרבה פרמטרים). וזה לא רק הקטע של "תל אביב מול רחובות", זה יותר מזה. קחו למשל את יחס הגברים והנשים בפאב. ברוב המקומות תראו בערך 60 אחוז גברים. לפחות בתחילת הערב בשפיגל (אגב – איזה שם עם אוטוריטה לפאב, הא?), שני שליש מהנוכחים היו נשים. אחר כך המספר קצת התאזן, אבל עדיין היה רוב למין היפה, שבשפיגל הוא המין היפה עוד יותר. האווירה שמחה (אחרת לא הייתי שותה כמות כזו), והשירות שקיבלנו מהברמן ומהמלצרית (סיוון – איזה חומד) הזכיר לנו שמה לעשות, יש דברים שתמצא רק מחוץ לעיר הגדולה.

וחוץ מזה היה גם האלכוהול והאוכל. השף המייעץ (כן, מה ששמעתם – שף מייעץ בפאב) הוא בחור בשם הראל מלמד, איש צעיר ושמח שהחלפנו איתו כמה מלים לפני שפצחנו בסרנדת בולמוס של אכילה. לא שהיינו צריכים לדעת מה אנחנו אוכלים כדי לראות שזה טעים, אבל הסבר לא הזיק. המבחר לא גדול (המקום חדש יחסית והתפריט זמני ובקרוב יעבור שינוי נרחב) אבל יש כמה מנות מומלצות יוצאות מהכלל למי שהגיע רעב. קודם כל, המתאבנים. שברירי זהב – הום פרייז בטטה עם בצל (28 ₪) והשקיעה המוקצפת – כופתאות בטטה ברוטב שמנת (30 ₪), אבל האליפות בין המנות הראשונות היא משב עשבי תיבול וזית – פלאפל חצילים ומוצרלה בציפוי אגוזים (25 ₪). סוף הדרך. בין העיקריות חובה לקחת, למי שבאמת רעב, את המנה העצומה של שיפודי אנטריקוט עם חזה אווז ובטטה - 53 ₪ של שכרון חושים.

אבל עם כל הכבוד (ויש המון כבוד) לאוכל מבית היוצר של מלמד, הכי חשובה בפאב היא האווירה. ישבנו על הבר כששתי בחורות יפהפיות מקיפות אותנו מכל צד. כמובן שלא עשינו כלום, חנונים שכמונו, אבל לפחות הייתה התקווה שאולי יקרה משהו, שהרי כמו שאומרים אצלנו: העיקר הכוונה. בסופו של דבר, יצאנו כשחצי תאוותנו בידנו מהבחינה הזו, אבל כשכרסנו בין שינינו ואלכוהולנו בין אונות מוחנו. תכננו להישאר שעה, אולי שעה וחצי, ויצאנו אחרי שלוש שעות מהפנטות. בדרך חזרה נזכרתי שלא שאלתי אף אחד למה בעצם קוראים למקום כך. אבל לא משנה. העיקר שאני זוכר איך קוראים לו, ורצוי שתזכרו גם אתם: שפיגל.

*הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי