ציון דרך בדון ויטו

למסעדות על כבישים ראשיים יש קסם אחר, גם אם לא ביקרת בהם מעולם, תמיד תדע על מה מדברים. מי לא מכיר מסעדות כמו  'הפיל' שעל שמה קרוי צומת הפיל, או מסעדת מקסים בחיפה, הממוקמת על כביש החוף? הן תמיד יהיו נקודת מפגש או ציון דרך, תרתי משמע, בתרבות הישראלית.

כזו היא מסעדת דון ויטו, הממוקמת עקרונית בקרית אונו ומעשית היא שוכנת על כביש מסובים, בצומת הגדול של מחנה תל השומר (מחנה דורי), מין נקודת ציון, שחולפים על פניה פעמים רבות.

לשם החטובה ואני הגענו, במוצאי השבת, בשעה עשר בערב, שעה אולי מאוחרת מעט לארוחת ערב, אבל המסעדה כשרה, ואם שעון הקיץ בשיאו והשבת יוצאת מעט אחרי השעה שמונה בערב, אזי המסעדה פותחת את שעריה רק בעשר, כל זה לא הפריע לנו ולעוד מספר לא מבוטל של אורחים למלא את המסעדה כמעט כליל בפרק זמן של חצי שעה, אכן עושים חיים בפרברים.

בניגוד מוחלט לאסתטיקה ה"מיוחדת" של המחנה הצבאי השוכן בסמוך, יפה בדון ויטו – רצפת עץ כהה, מעוטרת במרצפות מצוירות בסטייל 'תל אביב הישנה', ספות ארוכות משתלבות עם שולחנות עץ כבדים וכיסאות יפים עטויים עור לבן ומשולבי עץ מאכלסים חלקים אחרים במסעדה.

לאחר שהובילה אותנו לשולחן מארחת עטויה שמלת ערב מהממת ומצוידת בעקבים גבוהים, גילינו גם את צוות המלצריות החינני להפליא של דון ויטו, חלקן עובדות במקום כבר 4-5 שנים, מה שמראה על רצינות המסעדה לצוות המקום. עיון קל בתפריט משך אותנו לראשונות נטולות בצק ופחמימות, מלאכה לא קלה במסעדה איטלקית טובה, הרצון העז להזמין איזו פוקצ'ה טובה או פיצה אישית חמה (שמתי עין על הסיציליאנית, העטויה אנשובי, זיתי קלמטה וגם עלי רוקט) כמעט וגבר עלינו אבל החלטנו ללכת על צלחת אנטיפסטי (33 ₪) וגלילות חציל (33 ₪) לפתיחה. צלחת האנטיפסטי הייתה מראה יפה לעין, בסדר מופתי ומעוגל סודרו שם פרוסות בטטה וחציל, זוקיני ופטריות שמפניון פלפלים קלויים והכל הכל מעוטר בשיני שום אפויות וצנוברים קלויים, איזה כייף.

גם גלילות החציל התגלו כמנה נהדרת, פרוסות חציל שנאפו, גולגלו ומולאו בגבינת עזים ופלפלים קלויים, הוקרמו עם עוד קצת גבינה והונחו על רוטב פסטו מעולה, נעלמו חיש קל כשאני מנהל עם החטובה קרב מאסף לגבי מי זוכה בביס האחרון.

את הארוחה ליווינו עם בירת הבוטיק 'אלכסנדר' (26 ₪), השוכנת בעמק חפר בסמוך לנחל אלכסנדר ומעוטרת בסמל הצב, רמז לאותם צבים מיתולוגיים השוכנים בנחל, החטובה הלכה על אלכסנדר 'בלונד' ממשפחת האייל, בירה בהירה וקלה, ואילו אני בחרתי ב'אמברה' –אדמונית,  העשוייה קצת בסגנון בלגי כשצבעה מעניק לה את שמה (אמבר- אדום).

סקציית העיקריות, כמו כל איטלקית טובה (וכשרה) מכיל מבחר לא רע של פסטות ביחד עם כמה מנות דגים מהודרות, אני בניסיון שהתגלה כמוצלח לרקוד על שתי החתונות, הלכתי על פטוצ'יני סלמון (58 ₪) והחטובה החליטה נחרצות על פפרדלה ורדה (55 ₪). הבחירות היו מוצלחות,  כלאחר כבוד הגיעו המנות, כשהמחמאה שאני הולך להעניק להם היא טיפה מסובכת, הן היו בהירות ובעלות צבעים עדינים, במנה שלי רוטב השמנת התמזג לפלטת צבעים פסטלית ממש, עם בשר הסלמון הוורדרד ועם עיטורי כרישה מקורמלת, שעועית ירוקה ואפונת גינה, זו הייתה מנה נעימה לעין כמו שהייתה נעימה לחיך. גם החטובה לא התאכזבה, רוטב הורדה שלה היה מבוסס חמאה וביחד עם כל טוב הגינה ששכן בתוכו (המון ירקות ירוקים כמו אפונה, שעועית וברוקולי) זו הייתה מנה מוצלחת. מקווה שהצלחתי להעביר את המחמאה, פחות רטבים חזקים כמו עגבניות בוהקות ויותר בשר סלמון ענוג שזרח מעל לכל.

בניסיון להשאיר את הארוחה על הגוון הבהיר (שבועות או לא שבועות?) הזמנו לקינוח קרם ברולה (32 ₪) שהתגלה כמעולה, לא פחות. הטרנד העכשווי היא לתת ללקוח כמה שיותר קרום מקורמל שכף לפצפץ אותו בהינף כפית, כך יוצא שקרם הברולה הגיעה בצלחת גדולה ורדודה עם המון קרום בעל גוון זהוב.

יצאנו מדון ויטו בתחושה, שפעם הבאה שמישהו יקבע איתנו ב'צומת דון ויטו' נאמר לו שאנו מחכים לו כבר בפנים, על פסטה טובה.

*הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי