בוקר. טוב, נו, צהריים, שמש מחייכת, ציפורים מצייצות, כאב ראש אדיר מימדים. לשון יבשה ומחוספסת כנייר זכוכית משומש. אני מתרומם ממיטתי בקושי רב, ומתנהל לי באיטיות אין קץ לעבר הכיור. מים מינרלים אין לי.
מוזג לי כוס של מי ברז. טעם המים מאתגר. שילוב מרומם נפש של מומסים כימיים וביולוגיים המשתלב היטב עם רצוני העז, בבוקר הלום זה, לגמור עם הסיוט. במקרר אין אוכל ובירושלים גב' כנפו מתבכיינת. ואז ירד האסימון. אין כסף. אשכרה, רבאק, אין כסף. בקיצור פתיחה קודרת אך ורק כדי לומר חזרתי הביתה. להורים.
ולענייננו, לאוכל של אמא. קטע מטורף אמא שלי - היא מבשלת המון. שילוב קטלני של בית רומני וחמה הונגרייה יצר, לאחר תהליך מיזוג והיתוך מורכב בהוויה הישראלית הדביקה, מטבח ביתי לתפארת.
כבר שבועיים שאני חי על מיני קדירות וגולש, פפריקש, ממולאים וג'ורבה. פה ושם נוחתת איזו לזניה או מוסקה על שולחני, למען החוויה העולמית ולכבוד אייל פלד, וכמובן, גם השניצל האלמותי אינו נפקד. בכל זאת, ישראל. וכך, שנים של השקעה בפיצה הולכות ויורדות לטמיון.
מוצא אני עצמי בלילות, שכון על משכבי, מזיל דמעה ומתחנן לאיזו מנת המבורגר עסיסית. אך לא! כמו מלאך נסתר עולה קולה של אימי מאפילת החדר אומר, הכנתי ממליגה. יש גם קצת פילאף מאתמול. יש מספיק אוכל, אל תזמין. ואני, האמת, טוב לי. אך הגמילה קשה היא.
עברו כמה ימים והנה הגיע לו יום השבת לקדשו. הורי החליטו שהפעם הולכים למסעדה. הנה, חשבתי לעצמי, הזדמנות טובה לקצת ג'אנק. להפתעתי הרבה, מצאתי עצמי יושב אצל נלו. מסעדה רומנית. שוב ג'ורבה. עוד פעם איקרא. ממולאים? לא תודה, אני אקח כמה קבבים. זה קצת כמו מקדונלד'ס, לא? ומסביב הרבה רומנים. כולם מכירים את כולם. מוסיקה צוענית ברקע. ואת הרקע מפלחים קולות בשפה הרומנית הקולחת. האוכל דווקא טעים מאוד. זהירות על הארנקים.
כתבות נוספות של דני קליין
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת