שאלה של אופי

אם יש משהו שיהרוג אותי יום אחד, מדובר בדימוי העצמי שלי. יום אחד יקום הגולם הזה על יוצרו ויגרום לי לעשות דברים שאני מתביישת להקליד פן ינשרו אצבעותיי. בינתיים הוא רובץ לו  מנומנם באחורי התודעה ומתעורר לו רק לעיתים רחוקות כשהוא מצווה עלי עשי ועל תעשי.

כמו שוודאי יכולתם לנחש, אני מנסה לטפח תדמית מתנשאת וקרה. מדי פעם בא לי לצאת במחול, לנענע את האגן, לסלסל ולשיר בציבור, להשתכר קצת, אולם הדימוי העצמי של הכלבה המיזנטרופית שדאגתי לטפח במהלך השנים פשוט אינו מאפשר לי. לנצח אשב בשיכול רגלים בבר אפלולי, אשתה רק כוסית של אמרלד ריזלינג והדבר היחיד שאסלסל יהיה טבעות עשן משועממות אל הציבור.

אותו דימוי עצמי חמקמק לא מאפשר לי להראות את קצה חוטמי במסעדות מזרחיות. כמה אני קשה לי כשנמנעת ממני חווית החומוס-צ'יפס-סלט האהובים עלי כל כך, אותם אני נוהגת לכרסם רק במחשכי ביתי, כי כשאני יוצאת למסעדה, אני מעדיפה לבלוע איזה סשימי מעודן, או לנשנש טאפסים. מסעדות מזרחיות? אני נמלטת מהן מאימת הציבור.

נקודת האור בחיי היתה היום שגיליתי את מסעדת פאשה. מדובר במסעדה תורכית ברחוב הארבעה בתל אביב, ישאל עצמו הקורא, האם תסתכן דניאלה ותראה פניה במקום הומה אדם כמו רחוב הארבעה, ועל כך אענה – ודאי! בפאשה ידעו לעשות עבודת מיתוג נכונה והמקום הוא הכי שיק שרק אפשר. מוסיקת הסולטנים ברקע רק מוסיפה למסתוריות של המקום המשלב מזרח ומערב בצורה כה חיננית ומקסימה.

בשעות הערב, המקום מוחשך קלות, כך שמיזנטרופים כמוני יוכלו לקבל את מנת בני האדם הרצויה להם מחד, אולם לא יגיעו לאוכל כאילו היה בתערוכת דיאלוג בחשיכה, מאידך. הכל לפי מידה וכמו שצריך וגם את הפרטנר אפשר לראות בקלות.

אנחנו ישבנו על הבר, ומיד התכבדנו על ידי הברמן החביב בשוטים מקוקטייל הבית שהיה חמוץ מתוק ומריר בצורה מדויקת וגם בכמות שמיד העלתה את דרגת החביבות שלי כלפי העולם. למרות שבואו נודה על האמת, לא הייתי צריכה את האלכוהול שיעזור כאן - הברמנים בפאשה כל כך מתוקים שמיד כל מה שרציתי היה לעבור לצד השני של הבר ולנענע יחד אייתם לצלילי המקום ורחשי המטבח.

לא יכולנו לבחור בין מנות הפתיחה של המקום, הכל היה נראה כל כך טעים, אז החלטנו להתפרע. חציל בלדי בטחינה, מנה שמוגשת כיום כמעט בכל מסעדה-קפה-בר בעיר, היתה משובחת. הטחינה היתה מתובלת כהלכה והתמזגה נפלא עם החציל. לא האמנו כשהקובה חמוסטה התחסלה במהירות שיא. מיד שאלתי את עצמי, אולי הכל היה לשווא ועלי לאמץ תדמית מחודשת של עיראקית חמה ולגלגל קובות כל היום? מיד המשכתי ואמרתי לעצמי, שעם שלמות כזאת מוטב לא להתחרות ותזכרתי את עצמי פשוט להגיע יותר לפאשה. לקחנו גם סלט עגבניות עם רימונים, מנה שבקלות אפשר ליפול בה, עגבניות הן ירק ערמומי, והטריות שלהן הוא עניין חמקמק, אבל העגבניות של פאשה אמרו שירה. הן היו טריות והשתלבו נהדר עם גרגרי הרימון, הבצל האדום והתיבול.

בשלב הזה היינו כבר שבויים של הברמן, ידענו שמה שהוא יגיד לנו להזמין כך יהיה. ואכן בהמלצת האיש הסמכותי הזה בחרנו לעיקריות במדליוני פילה בקר, שהיו רכים כחמאה ועשויים בצורה מדויקת והו, כל כך טעימים, לא רצינו לקפח את מגזר הדגה ובחרנו בדניס שהיה ממולא בעגבניות ועוד הפתעות. מדובר בדניס מהמוצדקים שנראו בעולם המסעדנות, מנה שפאשה צריכה להתגאות בה.

את כל הארוחה הזאת – הרי ישבנו על הבר - ליווה יין מצוין של דלתון, אבל למה להתחכם, שימו את עצמכם בידיים של הברמנים ותראו שלא תצטערו.

קינחנו בתה עם נענע בכוסות מגניבות וכדור גלידה עטוף בשערות חלבה, בצלחת שעוטרה בסילאן, שהיו סיום מתוק לארוחה נהדרת. מי צריך לנסוע לאיסטנבול כשפאשה נמצאת לו מתחת לרדאר. והדימוי העצמי? הוא לא זכר איך קוראים לו אחרי חיוך אחד מהברמן.

*הכותבת היתה אורחת המסעדה.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי