נתחיל מהסוף: תשכחו מכל מה שאתם חושבים על מסעדות באילת ותגיעו דחוף לאולה, הטאפס בר ששוכן ממש קרוב למלון דן פנורמה בעיר הדרומית. לא תתאכזבו. עכשיו נחזור להתחלה. כמי שכל יציאה מתל אביב (למעט לחו"ל, כמובן) מעוררת בה התקפי חרדה ופאניקה, הנסיעה לאילת לכינוס מקצועי כלשהו הדירה שינה מעיניי תקופה ארוכה, שהרי אמנם מדובר רק ב-45 דקות טיסה, אבל למעשה אילת היא סוג של מדינה אחרת, ובדיעבד אפשר להגיד ששמחה הרבה יותר.

לאולה הגענו כבר אחרי רביצה של שעות ארוכות בבריכת המלון הבינוני בו שהינו. דניאלה הרי רגילה בעיקר לריץ הפריזאי, ועל כן כוכי הלינה שסיפקה לי העיר הדרומית היו צפופים להחריד ורעש האוכלוסייה הלבנטינית שבקע מהחדרים הסמוכים טרד את מנוחתי. תודה לאל על אטמי אוזניים, שלפחות את הבעיה הזאת הצליחו לפתור לי. ומה דניאלה רגב באה לחפש בדרום המדינה אם לא מעט שלווה?

לשמחתי הרבה, באולה מצאנו את השלווה הזאת. לא שלווה מהזן הרוחני חלילה, אלא להפך בדיוק. את השלווה שמספקת מסעדה טובה שיודעת להתייחס בכבוד ללקוחותיה ולחיך האנין שלהם שכבר ראה דבר או שניים. מדובר במסעדת טאפס, שזו שיטת האכלה חביבה ביותר המלעיטה את הסועד במנות קטנות, והרבה מהן. המקום פתוח כבר חצי שנה, והנה סיבה שתגרום לכם להדרים בשבילו עד אילת (כי כשדניאלה מדרימה זה בדרך כלל לפלורנטין) - אזור עישון חוקי לחלוטין שמופרד מהמסעדה. תשחירו לעצמכם את הריאות בכיף, בעוד שהסועדים בצד השני ימשיכו לנשום את אוויר הפסגות שלאילת יש להציע.

כמי שדם ברצלונאי זורם בעורקיו, הזמין ידידי לארוחה בקבוק של קאווה, יין ספרדי מבעבע, לפתיחת הארוחה. מחיר הבקבוק (69 שקל או 17 לכוס), גרם לנו להרהר ברצינות בהגירה דרומית. התפריט של אולה מתחלק כמו כל טאפסיה המכבדת את עצמה לטאפס ירקות, טאפס בשר וכאלה מן היום. לא הצלחנו להחליט במה להתמקד והפקדנו את גורלנו בידיהם של בעלי המקום החביבים. זה אולי המקום לציין את השירות הנעים של המלצרים באולה ואת הברמן החביב שהנעים את זמננו במהלך הארוחה.

לפתיחה הגיעו הטאפסים הקלילים יותר: אספרגוס על הגריל, פטריות במילוי גבינת צאן וצנוברים ברוטב שמנת, מדליוני גבינת עיזים ולחם עם מטבלים. הירקות היו טריים ועשויים בקפידה; אספרגוס הוא אולי הירק שהכי קל לפספס איתו, אבל באולה הוא זכה לכבוד של מלך והיה עשוי פיקס, עם רוטב לא דומיננטי מדי. גם הפטריות הממולאות לא נכנעו לגבינה שמילאה אותן ולא הפכו מסמורטטות (תקלה שחוזרת על עצמה במקומות בינוניים). הלחם היה טרי להפליא והיינו צריכים להרחיק אותו מאלינו כי מבט אחד מסביב גרם לנו להבין שאנחנו לא הולכים לעזוב את המקום בקרוב ולכן לא כדי להתמלא מלחם, מוצלח ככל שיהיה.

אחרי עוד סיבוב של קאווה עברנו לטאפסים בשריים ולכאלה מן הים. מנת הדגל של המקום היא שרימפס בקדאיף, וזו מנה שמחה ביותר. השילוב בין הפריכות של הקדאיף לשרימפס הרענן גרם לנו לפנטז על ביגוד שעשוי כולו מקדאיף, אבל ייתכן שבשלב זה ניתן לזקוף זאת לקאווה האפקטיבית. בכל מקרה, מי שהשערות האלו לא עושות לו טוב, יכול לבדוק גם את השרימפס העטוף באווז מעושן, שזה שילוב שגם אם אינו מקורי כל כך עושה טוב לשני הצדדים במנה. אם עוד לא הבנתם, זה הזמן להדגיש שאולה היא לא מסעדה כשרה, כי אם כבר אילת אז שיהיה עם שרצים. דגמנו גם את מנות הבשר: פרוסות סינטה נאות ברוטב מתקתק היו מצוינות, והבר זימן לנו גם מפגש נוסף עם האווז המעושן ממקודם בצורת שיפודי אנטרקוט, כשבכל חתיכה התחבאה פיסת אווז שהעשירה את הטעם. גם מנת האנטרקוט ברוטב שמנת הייתה נהדרת, הבשר היה עשוי כהלכה והרוטב היה מצוין. המנה הזאת בעיקר הזכירה בגודל שלה משהו שהוא הרבה יותר מטאפס.

רגע לפני שפרצנו במחול פלמנקו דגמנו את המתוקים שלמקום יש להציע. הלכנו על צ'ורוס, מקלות בצק מטוגנים ומסוכרים, שהגיעו עם שלושה רטבים מתוקים והזכירו לנו שחנוכה מתקרב. בדיוק הדבר הנכון לספוג קאווה. גם קרם קטאלן, שהוא הגרסה הקטאלונית לקרם ברולה, יכול לעשות את העבודה כשצריך לספוג אלכוהול, או סתם כשבא לכם משהו מתוק ומצוין לסיים איתו את הארוחה.

*הכותבת הייתה אורחת המסעדה