טוב, אין דרך מאופקת לומר את זה: אני מתרגש. דקה, המסעדה החדשה של חיים כהן ויניב כספי (בבעלותם של האחים גולדשטיין מפאפאגאיו) נפתחה, ותשמעו – זה פשוט מקסים. עוד קצת מוקדם לכתוב ביקורת של ממש, שכן המקום רק מגשש את צעדיו הראשונים, אבל זה כל כך יפה וכל כך טעים וכל כך מיוחד וכל כך מבורך שאמרתי בלבי הקטן והציוני פנימה: יאללה.

ועכשיו הסברים: דקה היא מסעדת דגים כשרה. זה לא סוד שחסרות מסעדות כשרות טובות בארץ ושחסר אוכל כשר טוב בעולם. אלוהים, מה לעשות, הוא גורמה קטן מאוד, ועם כל ההערכה שיש לי אליו בנושאים אחרים (הוא, למשל, יודע לברוא עולמות הרבה יותר טוב ממני) – באוכל הוא די שמרן, שלא לומר מיושן, שלא לומר – והבה נאמר זאת בכל אופן – סר טעם. אשר על כן חוקי הכשרות הם בעצם כתב פלסתר נגד הבישול הטוב ומעין מצבור של מוקשים ולבנות חבלה בדרך למנה המכבדת את עצמה.

פירות ים? אסור. רטבי שמנת בארוחה בשרית? חס וחלילה. בשר ועוף? להשמיד בטונות של מלח. כבד? לשרוף. חלקי פנים? להכשיר עד אבדן הדעת והטעם. כל זה עוד בלי לספור את משגיחי הכשרות ש – הבה לא נכליל הכללות – רובם לא תמיד מתעניינים דווקא בכשרות וכן תמיד מתעניינים דווקא בכסף. כמי שעבד שנים לא מעטות בתעשיית המסעדנות אני יכול להעיד שזה שלמקום יש תעודת כשרות אומר לא אחת שכל מיני סכומים החליפו ידיים וכל מיני משגיחים העלימו עין, או איימו, או ביקשו יותר. ובשתי מילים: גועל נפש.

ועתה, הבה נתמקד בחדשות הטובות: המצב משתנה. אחרי שנים של הזנחה וקיפאון, נראה שיש באזז בתחום האוכל הכשר. דקה, המסעדה החדשה והמרגשת שנפתחה ברחוב התעשייה 10 בתל אביב (ומכאן שמה – deca משמעו עשר בלטינית), היא מסעדת דגים כשרה, עם שף מהשורה הראשונה (יניב כספי, לשעבר מסעדת 'לבן' ההרצליאנית) ויועץ קולינארי מהדרגה העליונה (חיים כהן, ואין צורך לפרט). המסעדה עוצבה על ידי אלון ברנוביץ', האחראי גם על הצלחות עיצוביות כמו 'סושי סמבה', 'צ'ימיצ'נגה' ז"ל ו'הרברט סמואל', והושקעו בה - עוד בטרם צעד פנימה הלקוח הראשון - למעלה משישה מליון שקלים.

בואו נפתח דווקא בעיצוב: לטעמי, דקה היא המסעדה הכי יפה בארץ. היא שוכנת בבניין קטן ברחוב שאין דרך אחרת להגדירו מ"בית השחי של תל אביב". כשעוברים לידה קשה לנחש שבפנים מתחבאת מסעדה ובטח שאי אפשר לדמיין בכלל עד כמה היא יפה. אבל כשנכנסים (לא מהחזית כי אם מהצד) מתגלה חלל הבנוי מבטון חשוף שבו משולבים פסים עדינים של מראות, ומעליו, תומכות את התקרה הגבוהה, משרביות (סבכות) מתכת מזרחיות בצבע שמנת, וזה פשוט עוצר נשימה.

מוזר, שהרי בנייה בבטון חשוף היא זוועה ארכיטקטונית שמעולם לא התחבבה על בני אנוש (רק אדריכלים אוהבים אותה, וגם הם כבר לא). כל מיני מפלצות כמו בניין עיריית תל אביב, בית יכין ברחוב אבן גבירול ורוב רובה של אוניברסיטת באר שבע הן זוועות איומות שפשוט לא נעים להביט בהן (שלא לדבר על לשהות בתוכן) וכמה נחמד וטוב שהן יצאו מהאופנה. והנה, ברחוב התעשייה 10, הצליח ברנוביץ' לתת לבטון עדינות ואלגנטיות שאיש לא האמין שאי פעם תהיינה לו. כפי שאומרים בתימנית: שאפו.

טוב, ומה עם האוכל? כהן וכספי כוננו תפריט עדין, הרפתקני במידה ומרתק. יש מנות חדשניות לגמרי כמו קרפצ'יו דלעת (אסור להחמיץ!), יש קלאסיקות בנוסח פילה לוקוס או מרק קרם שעועית ויש גם קריצות מזרחיות יותר כמו טורטליני ממולאים בלבנה ברוטב של שמן זית וזעתר, פלאפל דגים ונוכחות חצילית מודגשת (אחרי הכל, חיים כהן). האוכל עשוי לעילא, עדין אבל מלא עזוז ותנופה, שופע טעמים, יפה ומסגיר מייד מי הגה אותו ומי עשה אותו.

דקה היא מסעדה חלבית ולכן לא אמורות להיות בעיות עם הקינוחים – אפשר להשתולל כמה שרוצים. הקונספט שמתוכנן לשלוט באגף המנות האחרונות הוא עגלת קינוחים ("ממש כמו בבית מלון!", מתמוגגת המלצרית) עם הרבה מאוד מנות קטנות, שמתוכן תוכל להרכיב לך צלחת ובה חמישה-שישה פטיפורים. בינתיים זה לא כל כך עובד, הן משום שהעגלה עוד לא מתפקדת והן משום שהקינוחים שנוסו היו טעימים, אבל לא מרגשים ממש. כל מי שהזמין במול ים את מנת הקינוח הפלאית המכונה בפי העם "קרש גיהוץ" – פלטת עץ ענקית ועליה כעשרים פטיפורים מסוגים שונים – יודע שדקה תצטרך להשתדל הרבה יותר בתחום המתוקים כדי לכבוש את המקום הראוי לה בצמרת המסעדנות בארץ.

ועוד הערה אחת: המחירים עוצרי נשימה. מנות ראשונות בלמעלה מחמישים ₪ ועיקריות בטווח שבין 120 ל-170 ₪. לא שזה לא זול: זה ממש ממש יקר. עם כל כך הרבה מצוינות ויצירתיות בהחלט ייתכן שהיוקר הזה יצדיק את עצמו. בהחלט ייתכן גם, שכשהמקום ייפתח גם לעסקיות בצהריים, ניתן יהיה ליהנות מזיוו בפחות כסף, או שכשהמסעדה תתבגר מעט ותבין באיזה שוק היא עובדת המחירים יירדו.

אבל מה זה חשוב: העיקר שחיים כהן שוב כאן ושיניב כספי ממשיך לזהור ושתל אביב (והארץ כולה) הרוויחה מסעדה יפהפייה וטעימה שכיף-כיף-כיף להביא אליה אורחים שאוהבים באמת.