הצעיר מנהריים

אפשר לומר הרבה דברים על מסעדת 'רוטנברג' שבאתר גשר הישנה בואך נהריים (כלומר בואך ממלכת ירדן) ועוד נאמר, בהחלט נאמר, אבל דבר אחד היא לא - קרובה. נוסעים ונוסעים ונוסעים ולא מגיעים. אפילו אם אתה טברייני זה רחוק (מדהים כמה מדינה יש אחרי שכבר עוברים את השלט שמודיע שתיכף הגבול). בסוף מגיעים. המסעדה - מבנה נושן, תכול חלונות ומשופץ למשעי (אגב שימור כמה צלקות שהותירו בו רסיסי פגזים עירקיים אי-אז בימים), מחכה לכם ממש על גדר המערכת. הנה, פה משמאל עמדה צה"לית וממול, על הגבעה, ניצבת קוממיות עמדה ירדנית הצופה בך בחומרה.

האינסטינקט התל אביבי הוא לעשות את הדרך מהרכב למסעדה בריצה שפופה. בעצם, אולי זה עוד טבוע בדמי מימי כילד ירושלמי, עוד בטרם מלחמת ששת הימים, כששער מנדלבאום וצלפיו הטילו על העיר צל ענק. טוב, אבל מספיק עם השטויות הפחדניות האלה. רוטנברג טובלת בשלוה ובירק והיא לא רק אחת המסעדות היפות בארץ, היא יכולה להתברג בקלות לרשימת הטובות בארץ, והיא מועמדת רצינית לכתר המסעדה המשתלמת ביותר. כן, כן, אני לא נסחף. הכל אמת.

האוכל ברוטנברג פשוט לגמרי, אבל רחוק ממנגל כרחוק נהריים מתל אביב. מדובר בפרשנות בוגרת, בוטחת, שפויה ויצירתית של השף והבעלים רן שגיא, למטבח הצרפתי הקלאסי: יש שמנת, יש פירות ים, יש תבשילי קדירה, אבל יש גם קארי אדום, מוצרלה וטחינה וכל מה ששגיא חושב שיתאים.
הכל נעשה בצניעות, בטוב טעם ובענווה. אף אחד לא ממציא כאן מטבח עולמי חדש. פשוט מבשלים כאן היטב, באהבה גדולה ובגאווה גדולה (ומוצדקת).

קחו לדוגמה מנה ראשונה של פסטת פנה עם שמנת, צ'ילי וגרגרי חומוס. מעטים השפים המעזים להגיש אותה בארץ מפאת החשדנות שחשים ישראלים כלפי שימוש שעושים עכו"ם בחומוס. אבל המנה מעולה, וגם אם אינה נאמנה אחד-לאחד לאופן ההכנה האיטלקי, למי אכפת?! אולי בנהריים עושים את זה טוב יותר? בהחלט ייתכן.

טרטר טונה, קדירת פירות ים, שזיפים אפויים עם גלידת וניל - כל אלה השתתפו גם הם בארוחה והיו פשוט יוצאים מן הכלל. קדירת בשר ופטריות ועוגת גבינה שכלל לא הייתה עוגה זהרו פחות, אבל עדיין היו טעימות ובטח שוות את מחירן הנמוך בעליל.
את הארוחה ליווה יין שיראז קיסריה מיקב אסף, שנמצא על אדמת הבזלת של מושב קדמת צבי בגולן. היין המצוין (והזול!) קרוי קיסריה על שם... נכון. על שם היחידה בה שירת אביו של היינן אסף קדם במוסד. תודו שזה נחמד.

ארוחה מלאה ונהדרת ליחיד תעלה פחות מ-150 ₪. יש ארוחות עסקיות סופר-משתלמות ב-70 ₪, מה שמביא אותנו להסכם הבא: אני נותן לכם חודש. שלושים ואחד יום. מי שלא נסע לרוטנברג תוך חודש לפחות פעם אחת הוא טמבל.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי