מצאנו את הגביע הקדוש!

זה לא פשוט לכתוב המלצה על מסעדה שיש בתפריטה רק מנה אחת ובחללה מקום ללא יותר מתשעה סועדים (אין אף שולחן שמתאים לארבעה, ראו הוזהרתם!) ועדיין לא לצאת טמבל. אבל אם לא תתפרסם כאן המלצה חמה על סוד תל אביבי שמור ומתוק, אני הרי אצא עוד יותר טמבל, אז בואו ננסה.

כמו כל סיפור מסתורין טוב, גם סיפורנו מתחיל בפלא ירושלמי עתיק שידע עליות, מורדות, תלאות ותלאובות, וסופו שהתגלגל בעולם ונעלם מעין כל. לא, אין מדובר בגביע הקדוש כי אם בהיכל הוופלים הבלגיים 'באבט', שהיה ועודנו ראש שמחתם של סטודנטי תואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית בירושלים, ומקור נחמתן וצרתן של חובבות הפחמימות באשר הן. הקיטון הזערורי ברחוב שמאי משמש כבר שנים אתר עלייה לרגל למדוכאים ומיואשות, לחוגגים ובעלות שמחה, ויש לא מעט שרוטים הטוענים שיש לו הילה שמי שקרוב לנירוונה ו/או בגופו הכימיקלים הנכונים ו/או על פרק ידו קשור החוט האדום הזה המעיד שמוח כבר אין לו - אנשים כאלה יכולים לראות אותה (ואם לא, לפחות להריח את ניחוחות הווניל והשוקולד הנישאים באוויר למרחקים).

פתחה את המקום עלמה מצודדת בשם נילי מרון והיא זו שתפעלה את הממלכה הזערורית כמעט לבדה. יום אחד היא נעלמה, על האימפריה המתוקה השתלט (בחן וחסד ורחמים, ובעיקר בכישרון) השוגון התימני הראשון, בעז צאירי, בעליהן של צמד המסעדות היפניות סאקורה, והמקום ממשיך לפעול עד עצם היום הזה, ויש האומרים אף ביתר יעילות.
אבל נילי, איפה נילי?! איפה העלמה עם החיוך הענק והביישני, עם הידיים שהפליאו עשות ועם המצנפת הפלמית על הראש? איש לא ידע. אילו יצא אינדיאנה ג'ונס למסע חיפושים בעקבותיה, מן הסתם היה מוצא אוצר הרבה יותר ראוי מכל הוואזות המכוערות ויתר השמאטעס שמתגלים בסוף סרטיו ההוליוודיים. אבל אינדיאנה, תודה רבה, אתה לא צריך לטרוח. מצאנו לבד.

לפתע פתאום צצו נילי מרון ובאבט בפאתי תל אביב, בתפר המזרחי הזה שאף אחד (כולל עובדי אוטו פח הזבל, אגב), לא יודע אם הוא עדיין תל אביב או שמא כבר גבעתיים. ברחוב זעיר ומוזר הנקרא חפץ חיים, בבניין תעשייתי ואפרפר, בקומה שנייה וללא כל יחסי ציבור, פתחה מרון את באבט, בגלגולה הגוש-דני.

גם הפעם זה כל כך קטן, שאין מקום אפילו לזבוב. גם הפעם זה כל כך טעים, שאין טעם אפילו להעמיד פנים שאתה בדיאטה. וגם הפעם כל מי שבא מתמכר, ולאף אחד לא איכפת מהתור, מהצפיפות והמחנק-לפרקים (המטבח צמוד והריח בהתאם).
אז מה יש שם? ופלים בלגים מעולים שמוכנים אך ורק על המקום, רטבים מופלאים כמו שוקולד, קרם קפה, תפוחים ושמנת, קרם ערמונים או חמאה. יש גם שוקו חם אמיתי (ו/או מחוזק ברום וברנדי) ו... זהו. אין מנות מלוחות, אין מרקים, אין חמין בשבת, אין ארוחה עסקית (בכלל סגור שם בצהריים), אין סלסילת לחמים, אין סלט ירוק קטן, אין שנביצים ולמען האמת אין אפילו צלחות - את הוופלים מגישים על פיסות קרטון, בדומה לפרוסות פיצה.

אבל יש אור, יש אהבה, יש כישרון ו - שימו לב - יש כבר תור גדול בכניסה. המקום נפתח בערבים בשעה 21:00, ועצתי החמה והכנה היא: הגיעו לשם בחמישה לתשע, בקבוצה של לא יותר מזוג, המתינו חמש דקות לפני הדלת הנעולה ואז, בשעה תשע וחמישה, כבר תוכלו להביט בטמבלים המתגודדים בתור באדנות מופלאה.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי