קונפורטי לא חברה

זמן קצר אחרי שעזב השף המהולל אבי קונפורטי את מסעדת צ'ימיצ'נגה בסוג של טריקת דלת ופתח מעבר לפינה את צפרה, עלתה צ'ימיצ'נגה באש. כעת היא סגורה לחודשיים של שיפוצים. בעת השריפה, כשצוות צ'ימיצ'נגה (וגם צוות ערוץ הספורט השוכן בבניין סמוך) פונו על ידי מכבי האש, הזמין קונפורטי את עובדיו לשעבר לארוחת צהריים. את האחים ירזין, שותפיו לשעבר בצ'ימיצ'נגה (ובהווה במוזס ובזוזוברה) הוא לא הזמין.

סביר להניח שהאקס-עובדים התרשמו מהרבה קווי דמיון בין צ'ימיצ'נגה לבין המקום החדש. כמו במסעדה הקודמת, גם כאן יש המצאה מחדש של מטבח שלא ממש קיים: מטבח סנטה פה של צ'ימיצ'נגה היה (ועודנו) די חידוש קולינארי של קונפורטי, וגם המטבח הפאן-אסיאתי של צפרה הוא לא מעט מטבח פאן-קבוצת-ירזין, כלומר כל מיני מנות שקונפורטי כבר הכין (בכישרון העצום המאפיין אותו תמיד) במטבחי מוזס, זוזוברה וצ'ימיצ'נגה, ורק כאן, בבית אמפא, הוא מייחס אותן לרחובות מלזיה, אפרי פקיסטן ומחוזות עלומים בהודו.

מה זה משנה. התופעה הנקראת אבי קונפורטי מרתקת ומענגת הרבה יותר מביקורת צייקנית על מקורן של המנות או על הליריות המפוקפקת שבשמותיהן (קונפורטי מרבה לדבר על לימוני דבש, פלפלי אש, רטבים שבורים ועוד כל מני ישויות גסטרונומיות שנהירות רק לו). מה שחשוב זה שבסוף זה טעים, עשוי עד לפרט האחרון, יצירתי להלל ובעיקר, שברור שרק קונפורטי יכול.

קונפורטי הוא שף-מסעדן טוטאלי: כל מסעדה שלו היא חזון; הוא שחקן נשמה קלאסי שמוכן להתאבד על כל פרט, ולא, ממש אין לו נכונות לרצות את טעם הקהל. הוא שם בשביל השואו של עצמו. אשר על כן הוא בדרך כלל מסרב להחליף בין תוספות של מנות (אם אתה רוצה תוספת של מנה X לצד מנה Y, היכון למשא-ומתן מפרך עם הצוות, שלא אחת יסתיים בכישלון). קונפורטי גם עמד על שולחן קומונאלי ארוך במרכז צפרה, למרות שהאופנה הפסולה הזו כבר חולפת מן העולם – חשבנו שהשולחן הבלתי נגמר במסה יהיה הטעות האחרונה בתחום. התברר שטעינו (ורק כדי להסביר למה זה לא עובד: אם אתם באמת מפנטזים שיום אחד תגיעו לשולחן כזה ותגלו שהושיבו אתכם לצד מדונה/ יודה ונינט/ מישל פוקו/ סגולן רויאל/ מחק את המיותר, קחו בחשבון שאושיות מעין אלה מקפידות להזמין שולחנות פרטיים). קונפורטי (וזו דוגמה אחרונה) גם מסרב להגיש יין לבן יבש לצד אוכל מתובל, אשר על כן מורכב תפריט הכוסיות של צפרה (בתחום הלבנים) רק מיינות מתוקים למדי. לפחות פה יש שיפור: מאז נפתחה המסעדה כל כך הצקתי לצוות, עד שלאחרונה נפוצו שמועות שקונפורטי יתפשר על איזה שרדונה פרחוני במיוחד.

טוב, ולשאלת השאלות: איך צפרה?

תשמעו, זה מורכב. יש מנות מופלאות ויש מופלאות פחות. התפריט, הבנוי כך שתזמין הרבה מנות, כולל בתוכו צמד מעקשים לא פשוטים: קודם כל, הגישה הזוזובראית-ווגמאמאית-ג'ירפית הגורסת ש"אתם יודעים איך זה עובד אצלנו? אנחנו רוצים שתאכלו הכי חם וטרי, אז מה שיוצא מהמטבח מגיע מיד לשולחן, לא לפי הסדר" שולטת גם כאן. מובן שהסבטקסט הוא "המטבח יעשה מה שנוח לו ואתם תתאימו את עצמכם".

שנית, יש בעיה עם להזמין הרבה מנות, משום שצריך לקרוא היטב-היטב את הספרות הקטנות שבתפריט (ובאפלולית האופנתית של צפרה זה לא תמיד קל): יש הרבה מנות זולות, אבל פתאום אתה תוקע לעצמך אחת יקרה וטראח, הקפצת את מחיר הארוחה לשחקים. זה לא כל כך פאן-אסיאתי, זה סתם בעייתי.

אגב המנות המגיעות לפי הסדר שמתחשק להן, לא מזמן שירת אותי בצפרה מלצר נועז, מקורי ומושלם, ששם נפשו בכפו וויתר על הקלדת ההזמנה למעין פאלם-פיילוט בו מצוידים המלצרים ושידורה באופן לווייני למטבח. המלצר רשם את ההזמנה בעט, בפנקס (הו, כל כך נייטיז!). לנוכח מבטי המשתאה לחש המלצר: "ככה תקבל את הראשונות קודם". לא גאוני?

כיף בצפרה. הצוות מיומן, השף גאון (הוא באמת אחד הדגולים והמקוריים שצמחו כאן), העיצוב, גם אם נותן לך תחושה שאתה שוהה בתוך ארגז עץ של אגרקסקו, מקורי ותענוג להביט על המטבח הירוק והפתוח, שבו רוחשים כתריסר פרחי-טבחים מעומלנים (הרבה יותר תענוג מלהביט אל הנוף הנשקף דרך קיר הזכוכית הדרומי של המסעדה – סמטת פחי הזבל של מתחם אמפא).

קונפורטי לא מפסיק לחדש, לשפר ולהמציא. התפריט כבר השתנה לא מעט מאז הפתיחה וישתנה עוד הרבה בעתיד. ככה זה – כמו כריש או צוללת גרעינית, גם השף בתנועה מתמדת. נכון לעכשיו, לטעמי, דווקא ארוחות הצהריים הן השוס. זה לא אומר שבערב אין אוכל מצוין (לא לשכוח לפענח קודם את התפריט ואת מחיריו) וזה לא אומר שבעוד שבוע עוד חודש המצב לא יתהפך, אבל נכון לעכשיו הצהריים הוא הדיל המועדף.

אל תוותרו על עוגת השוקולד החמה עם הדובדבנים (נכון, זה התחיל בצ'ימיצ'נגה), קחו בחשבון שגוררים שם פחד, אז דיר בלכ אפילו לחשוב על חניה יצירתית, אל תחמיצו את ההמבורגר היפני (שהוא המבורגר אמריקאי או מוזסי לכל דבר, רק שהוסיפו לרוטב שלו ווסאבי) ובסיום, סורו להתרשם מבריכת הדגים המופלאה שבצד הצפוני של המסעדה, מעין נהר פאן-אסיאתי השוצף מלועו של ברז כיבוי ומשמש פארק נופש ושעשועים לטף של מזרח תל אביב כולה.

ועוד משהו
אם כבר דיברנו על הירזינים שנשארו עם צ'ימיצ'נגה מפוייחת ביד, זה עתה הם פתחו את טוני וספה – פיצריית העל הרומאית שלהם (הקרויה על שם הבחור האיטלקי שהסגיר לידיהם את סודות הפיצה) בפינת דיזנגוף-ירמיהו, צמוד לגלידה ארלקינו.

תשמעו, שיחוק. פיצה מעולה, עם בצק לא דקיק מדי (גם אתם מרגישים לפעמים שבביג מאמא משתמשים בנייר במקום בבצק?) ולא עבה מדי (גם אתם מרגישים לפעמים שכל האחרים משתמשים בקרש חיתוך במקום בבצק?), כמויות שפויות ומתונות של רוטב עגבניות טוב, גבינה טובה, תיבול טוב וכמובן אפייה בתנורים טובים. חמד של מקום שעובד בעיקר על טייק אווי (מה שאומר שצריך לבוא לקחת בעצמך, כי אין שליחים). טלפון לבירורים: 5460000.

טוני ווספה
דיזינגוף 267, תל אביב

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי