הכצעקתה

יש שתי בעיות בולטות במסעדת אונמי שברחוב הארבעה בתל אביב: היא טעימה מדי ויקרה מדי. נתחיל בראשונה. אני יודע שאני בדעת מיעוט, לפחות בעולם המערבי ו/או בשלושת העשירונים העליונים בתל אביב, אבל המטבח היפני אינו כוס התה שלי. אני לא משתגע על סושי וגם לא מתלהב מקשת הטעמים הדהויים (והמעריצים יגידו: האקוורליים) של שאר המנות. אין צורך למתוח את גבולות ההשמצה עד לקינוחים שעשויים ממחית שעועית - מספיק לדבר על מרק המיסו שמבחינתי משול לגירסה קצת יותר מעודנת של מי ספונג'ה.
אשר על כן, כל פעם שאני בדיאטה אני מזמין מקומות במסעדה יפנית. חזקה עלי שלא אתחזר שם ושאצא, אחרי שתיים-שלוש מנות בינוניות בגודלן וחלושות בטעמן, בתחושה של המנצח הגדול: אכלתי קצת, שבעתי קצת ולא השמנתי בכלל. פה פורצת לזירה מסעדת אונמי וטורפת את הקלפים: טעים שם, פשוט טעים שם, החל באדממה העשויים כהלכה, עבור במנות יצירתיות ומרהיבות ביופיין כמו גלילות טונה נאה ממולאות בעלי ארוגולה טריים, וכלה במנות עיקריות למסתייגים מן המטבח היפני כמו בשר בקר מוקפץ, מוגש על מצע אורז לבן - מנה נהדרת וטעימה שעשויה מבשר איכותי וטוב, ושמאפשרת לעקוף את קשת הגוונים החיוורייניים של מטבח היעד.
חוץ מזה, מובן שיש סושי טוב, מגוון, עשוי היטב (ולטענת רבים - הטוב בעיר) ובנוסף יש אווירה. שמח וצוהל באונמי, המסעדה אינה חרישית כי אם מתפקדת כאירוע מתגלגל, כשכל כניסה חדשה של קבוצת סועדים (ואפילו סועד גלמוד) מלווה בפרץ צווחות של ברכת שלום יפנית מפי הצוות. עכשיו: זה אמור להיות נחמד וזה מקובל ביפן ובמסעדות יפניות בתבל כולה. ועדיין, מה לעשות, אני בעיקר נבוך כשמארחת צפונית בעליל עם שיער בגווני בלונד-בבלי צועקת ביפנית ברחבי מסעדה ישראלית, רק כדי לשמוע את עמיתיה, כולם תל אביבים למשעי, משיבים לה ביפנית. זה קצת כמו כשאתה נקלע, שלא בטובתך, לחבורת מלצרים המזמרת "הפי ברסדיי טו יו" מעל קרם ברולה עם זיקוק או כשאתה עד לזיוף אורגזמה - בכל אחד מהמקרים האלה אתה לא יודע איפה לקבור את עצמך.
ואם לחזור לעיקר, אונמי היא מוסד עתיר זכויות ושוחרים. כמעט תמיד מלא שם ותדיר ניתן לראות זוגות עגומי מבע שלא הזמינו שולחן מנסים לשכנע את המארחת למצוא להם משהו על הבר. ואפרופו בר, מישהו באונמי עושה עבודה מצוינת בתדרוך הצוות בעניין יינות ומשקאות חריפים ובהכשרת ברמנים שיודעים להכין קוקטיילים כמו שצריך. זה אחד המקומות הבטוחים בעיר להזמין בו קוקטייל ולא לקבל מיץ צבעוני מדי ומתוק מדי.
בשעת השיא, ניתן לפגוש באונמי תערובת מצודדת של קהלים: עורכי דין ושאר מגוהצי צווארון מהמשרדים שמעל, סוגרים עסקאות ומגלגלים ספינים; משפחות חוגגות יום הולדת של הבן הסטודנט תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שהסבתא לא יודעת איך ניגשים לסושי ואם אוכלים את זה או לא, זוגות רומנטיים שמשקיעים בארוחה יקרה וטובה ונותנים לעצמם להיבלע בהמולה שסביב וגם, משום מה, מסיבת רווקות אחת או שתיים, מלאה בבחורות שחושבות שסושי זה דיאטתי (זה לא. האורז משמין). נראה שכולם נהנים. אין בחללה של אונמי ריח לא נעים של דגים כפי שיש בלא מעט סושיות, התפריט הענקי מבוצע כולו לתפארת (למרות שבדרך כלל תפריטים ארוכים מדי הם אור אדום במסעדות) וחוץ מהקינוחים – כל מני קלאסיקות מערביות עם טוויסט יפני שלא ממש קולעות – הכל פשוט מצוין.
ואז מגיע החשבון. זו הבעיה השנייה שהובטחה בתחילת הטקסט. אונמי אינה מסעדה זולה. כלל וכלל לא. זה לא יוקר מסדר הגודל של מול ים או קלואליס, אבל זה בהחלט עולה יותר מהממוצע. אבל אתם יודעים מה? בצדק.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי