פשוט טוב במושבוצ

הדרך למושב רמות הייתה יכולה להיות מושלמת. אבני הבזלת הגדולות בצד הדרך, הכנרת בחלון, זהרה (בקמץ קטן, כן?) מנמנמת אחת במושב לידי וניל יאנג אחד שמנסר לי את האוזן בגיטרה ומלטף לי אותה בקולו ה... ובכן, בקולו הניל יאנגי הזה. אבל בגלל אבי האהוב, כרגיל התחרבשתי בדרך. אבא, כפרה עליו, הוא גאון דרכים מדופלם. אין שביל בארץ שהוא לא חרש במו רגליו ואין כביש שהוא לא נסע בו במו ארבעת גלגלי רכבו. את מספרי כל הכבישים בארץ הוא זוכר בעל פה ומאז שיש לי רישיון נהיגה, אני זוכר אותו אומר לי: "למה לך מפה? אני אצייר לך מפה. שתי דקות!" ומיד הייתה מושטת לי מפה מפורטת עד רמת הקיוסק של המסלול מפתח הבית ועד ליעד, לא משנה איפה היה היעד. "אם יש בעיות, תתקשר". ואני הייתי מתקשר, כי על הזיכרון ועל חוש ההתמצאות שלי לא הייתי צריך לסמוך מעולם. כך הפכתי למה שנקרא בשפה מדיצינה 'אימפוטנט גיאוגרפי'. תסמונת נוראית שהסימפטומים שלה מתחילים ביציאה זחוחה מהבית, נטול מפה וחוש כיוון וסופם בטלפון בהול לאבא: "אבא, אני עומד ליד אבן חצי שחורה חצי אפורה ויש כאן תחנת אוטובוס. בתחנה יושב אדם כבן 65 עם חולצה ירוקה ותיק כחול. איפה אני לעזאזל ואיך אני מגיע למושב רמות?!"

"אין בעיה, תעשה פרסה איפה שאתה עומד, סע 20 קילומטר אחורה, פנה בצומת גמלא שמאלה, תמשיך ישר ובשמאלה השני תפנה לכיוון רמות. אה, ולאיש בתחנה קוראים מנשה, תמסור לו חג שמח. אם יש בעיות - תתקשר".

אז הגענו. ניערתי את זהרה והשבעתי אותה לא לגלות לאיש על חוסר היכולת שלי לנווט את דרכי בעולם. בכניסה למסעדת 'מושבוצ', מאיר שלט גדול שמודיע חגיגית: "פשוט אוכל טוב". אהבתי מאוד. נשמע מבטיח. אני אוהב פשוט אוכל טוב. אני פשוט אוהב אוכל, אני אוהב אוכל פשוט, אני אוהב אוכל טוב, אני גם טוב בלאכול. בא לי טוב המושבוצ הזה.

את ניל יאנג החלפנו באלה פיצ'גרלד, את הרכב החלפנו במבנה מעוצב בפשטות ובחמימות (בעברו הרחוק כיהן כרפת, דרך אגב), את זהרה המנומנמת החליפה זהרה מורעבת ורק הכינרת המשיכה להביט בנו מהחלון, מתחננת לכוס מים. החלטנו לדגום שלוש ראשונות פשוטות ולראות אם הן גם טובות.

חציל קלוי ביוגורט מתובל (תגידו, יצא חוק שאסור לפתוח מקום בלי חציל קלוי ביוגורט? - 24 ₪), טבעות קלמרי בציפוי פריך (28 ₪) ופרחי כרובית במרינדה (24 ₪). הכל היה פשוט טוב, כמובטח. הפתיעו בטעמם המיוחד המטבלים המעולים שליוו את המנות - טחינה אסייתית עם תפוז וצ'ילי, סלסת עגבניות ועשבי תבלין ירוקה ונפלאה ומיונז ווסאבי מעולה (הערה לעצמי: נסה את זה בבית!). 
כל זה נשטף עם חצי גולדסטאר מהחבית לאדון (22 ₪) ובקוקטייל מרטיני ושנאפס תפוחים (30 ₪) לגברת. לזכות המקום יאמר שסופסוף יש מקום שלא קופץ מעל הפופיק. המנות פשוטות וטובות והמחירים נדירים בגובהם הנמוך. אין פלא שהמקום מושך לא רק את פוקדי הצימרים הרבים (במושב רמות 150 תושבים וקרוב ל-300 יחידות צימר מג'וקזות למשעי), אלא גם את תושבי האזור.

האדם שהשכיל לתמחר, לבנות את התפריט, לבחור את המיקום ולמעשה לצקת נשמה במקום הוא לא אחר מארז רגב שאולי זכור לחלקכם מתקופתו כמנהל 'אודאון', יהי זיכרה ברוך, בתל אביב. אחרי שחזר לצפון מהגלות בעיר הגודש, סייע בהקמה של מספר בתי עסק והשכיל לרתום את הידע הרב שצבר במהלך הדרך להצלחת הבייבי הנוכחי שלו - הלא היא מסעדת מושבוצ.

טוב, אז איפה היינו? אה, כן - בזהרה אחת שהתחילה לעשות רעשים של שבעה (45 ק"ג כולה, כפרה עליה), בדב משגבי מצוי אחד עם תיאבון פתוח לרווחה, כנרת אחת ברקע, המבורגר בקר 250 גרם (52 ₪) עליו הונחה אחר כבוד פרוסת גבינה מעושנת (+6 ₪), לצידו צלחת צ'יפסים נפלאים, וספייריבס טלה ברוטב קרמל, שום, יין לבן וטימין ותוספת של מקלוני בטטה ותפוחי אדמה (92 ₪).
אני נורא אוהב להזמין המבורגר במסעדות. המנה הזו היא מעין נייר לקמוס לכל מטבח. טריות הירקות והלחמנייה, איכות הבשר, ההקפדה על דרגת הצלייה ואפילו איכות הצ'יפס - כל אחד ואחד מהפרמטרים האלו מגלה לכם מה המצב מאחורי הקלעים במטבח. טוב, נו - מה אני מבלבל לכם את המוח? אני פשוט אוהב המבורגרים.

זה האחרון לא אכזב וכמוהו גם הצלעות שהכילו כמות שומן נדיבה בהחלט ונמסה בפה אף יותר. פשוט אוכל טוב, אין מה להוסיף. זהרה ניסתה לנהוג באצילות ולפרוס את הספייריבס בסכין ומזלג בזמן שאני קרעתי צלע, עטפתי במפית ואכלתי בתאווה. קצב צריכת המזון שלה הואט בצורה ניכרת מאז שנחתו העיקריות על שולחננו ואני בתור גבר רגיש מאין כמוני לא יכולתי שלא לשים לב לכך. ליטפתי את לחייה ברכות ואמרתי: "אל תתייאשי מתוקה, אני איתך. את יכולה לסיים את המנה שלך כמו גדולה" תוך כדי שאני מסלק לה עוד צלע מתקתקה ועסיסית מהצלחת בלי שתשים לב. אכן, אציל אני.

בשלב הקינוחים, ביקשנו מליאת המלצרית מסבירת הפנים שתבחר בשבילנו איך תסתיים הארוחה, וליאת לא אכזבה. מלבי עשיר עם שערות חלבה ופקאנים סינים לאדון (26 ₪) וקסטת קדאיף שבמרכזה פרפה שוקולד לבן ופרג לאדון (26 ₪). סתם, הייתי מת. איך שהגיעו הקינוחים זהרה ניעורה כמתוך חלום על שובע והחלה תוקפת את הקדאיף שהפתיע לטובה (לא קשה, לא יבש, לא חסר טעם - טרי, ארומטי, נמס על הלשון - פשוט טוב). לצד המלבי נחה לה כוס של שוט ובתוכה רוטב תותים טריים נפלא. סיכום מוצלח לארוחה שגרמה לנו להתחרט שלא הזמנו צימר, ככה היינו צריכים בסך הכל לפסוע מספר צעדים, להתמוטט למיטה ולעכל עד עלות השחר.
במקום זה, נכנסנו לפונטו והתחלנו את הדרך חזרה להר. כנרת כחולה כהה בחלון, זהרה אחת מעכלת חצי מנמנמת, ליאונרד כהן מושלם אחד ברקע ודב אחד מגודל שיושב במושב הנהג ותוהה אם זה מאוחר מדי להתקשר כי אולי אבא כבר הלך לישון...


* הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי