להרגיש בבית לישנסקי

אח, מטולה מטולה. גבעה צנועה, 1500 תושבים, רוח נעימה של סוף הקיץ ו'בית לישנסקי' אחד. הבית, שמשמש גם כמסעדה וגם כאורחן בן ארבעה חדרים נבנה בשנות השלושים בסגנון באוהאוס נקי ומקסים. הוא הוקם על חורבות בקתה טורקית שעמדה שם עוד מהמאה הקודמת ומה אתם יודעים? גם אז הגישו בה אוכל. אמנם המסעדה ממוקמת על הציר הראשי כבר יותר ממאה שנה, אבל לקח לי קצת זמן לאתר אותה שכן היא נחבאת מעט אל הכלים (העתיקים).

אתם מחנים את הרכב חצי על המדרכה וחצי על הכיש ומיד מתגנב אליכם החשש הקל מפקחי החנייה, אבל בואו נסגור את זה כבר עכשיו. אנחנו במטולה. אין פקחים ואין לחץ. הרבה עובדי אדמה מלוכסני עיניים, כמה תושבים ותיקים והרוח... אח, איזו רוח. אז חנינו מטר מהכניסה לשביל שמוליך למסעדה ובמטרים הבודדים שמפרידים בין החלל החיצוני לפנימי זיהינו עץ אגוזי מלך, עץ שסק והמון הדסים. החלטנו לשבת בפנים כי אפילו שרק תחילת ספטמבר עכשיו, פה כבר נעים על סף הקריר על סף הקר בערב וברחוב כבר נצפו ארבעה לובשי מעילים.

מרגע שנכנסים בדלת, מרגישים כאילו חולפים במעין פורטל בלתי נראה ששולח אתכם כמה עשרות שנים אחורה ואני כותב את זה במובן הכי מתוק, נוסטלגי, נעים ומרגיע שאפשר. זה לא רטרו, זה הדבר האמיתי, אפילו התפריט מזכיר יותר אלבום תמונות של משפחה שחוויותיה במאה השנים האחרונות נגלות מבין המנות ובין התצלומים העתיקים. על האופי המיוחד של המקום אין טעם להרחיב כי קצרה היריעה ובכלל באתי לסקר את העסקית, אבל תעשו לעצמכם טובה בפעם הבאה שאתם מחפשים אפשרויות לינה בצפון ותבדקו טוב טוב את הבית הזה. אז מה בתפריט?

במקום מוצעות ארבע ארוחות שמתחילות במגוון סלטים וכוללות גם שתייה ומנה עיקרית. בכל ארוחה מוצעת לבחירה אחת מתוך ארבע מנות עיקריות. המסעדה במתכונתה הנוכחית פתוחה 11 שנים, אבל מסורת הבישול בבית משפחת לישנסקי זקנה ארוך ולבן, ולכן לא הפתיעו אותנו שמות הארוחות: ארוחת החלוצים, ארוחת המייסדים וארוחת הלישנסקים. אה, יש גם את ארוחת האיכרים שהיא ארוחת הבוקר המפורסמת שמגישים במקום, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.  לפני שבחרנו הובאו לשולחן פרוסות תפוחים וצלוחית דבש על ידי לא אחרת מקלרי לישנסקי, בעלת הבית שעליה רק אכתוב שמי שלא פגש בה – מפסיד. בנוגע לעסקית, הדיל הוא אותו דיל, רק עם 10 אחוזי הנחה.

אלעד החליט ללכת על ארוחת החלוצים (98 ₪) ומתוכה להזמין לזניית תרד וגבינות ואני הלכתי על ארוחת לישנסקים (125 ₪) ממנה הזמנתי ברווז בסגנון כפרי ים תיכוני ברוטב תפוזים. אבל לפני העיקריות, כנהוג - הראשונות. לפעמים הדיל הזה של מגוון סלטי פתיחה שמקדימים את העיקריות מתגלה כחתול בשק בדמות ערבוביה די אחידה של סלטי כרוב זהים במרקמם ובגועלם, אבל פה היו אלה הראשונות שכמעט גנבו את ההצגה. שני, מלצריתנו דקת הגזרה - שבימים כתיקונם מכהנת כמורה ליוגה במכללת תל חי, מה שמסביר את הליכתה הזקופה ונשימותיה המדויקות - הגישה לשולחננו בגמישות של מורה ליוגה לא פחות מעשר פנכות עמוסות בכל טוב.

מאחר והיריעה קצרה, אנסה לתמצת במידת האפשר את החוויה: המלפפונים החמוצים הגדולים לא נפלו מאלו של סבתא שלי (אלוהים ישמור אני מקווה שאף אחד לא מקריא לה את זה, כי היא תחטוף שבץ) וזה באמת מרשים. חוץ מהחמוצים הפתיע בטעמו החמוץ סלט החציל הקלוי אליו עורבבו פיסות מיקרוסקופיות עדינות של בצל סגול. איזה יופי, נמאס לי כבר מכל סלטי החציל שמריחים כמו גריל. סלט לימוני לימוני עם קוצים עדינים של בצל. מעולה. מלבד אלו היה שם גם סלט קישואים שכובד בכמות נדיבה של שמיר טרי והפתיע אף הוא. כל סלטי הקישואים שאכלתי לאחרונה נעו על הסקאלה שבין עייפות החומר לסמרטוט של ממש. לא כאן, הקישואים היו ברי נעיצת מזלג ונגיסים למשעי. עוד פגיעה בול. מה עוד? סלט תפוחי עץ עם סלק מבושל ואגוזי מלך מן העץ הסמוך למסעדה שממנו לא ידעתי די, רצועות פלפל קלוי שאחרי הבליעה השאירו ארומה שומית חזקה בחלל הפה והלוע, קוביות אפויות של חמנית הפקעות (הלא היא הארטישוק הירושלמי, מת על השורש הנפלא הזה), כרובית מטוגנת בוינגרט וסלט עדשים עם פטה ופלפלים. את זה האחרון השארתי לאלעד כי עדשים נמנים עם חומרי הגלם הבודדים ביקום שאף פעם לא עשו לי את זה בלשון המעטה. אלעד שלק פשוטו כמשמעו את תוכן הפינכה וכששני החייכנית חזרה לשולחן לשאול אם בא לנו עוד סלט מהראשונות, ענינו שאפשר עוד ממה שהיה כאן, בהצביענו על כל הצלוחיות הריקות בו זמנית. מתברר שמצוות "כבד את סועדיך בריפיל", מתקיימת כאן עם חיוך.

אבל לא באנו לנשנש ראשונות (למרות שזה מה שעשינו בתכל'ס). באנו לפגוש עיקריות וזה בדיוק מה שעשינו אחרי כמה שאיפות אוויר וביצוע של שיחת ה: "יא אללה כמה יפה פה" המתבקשת.

בשלב העיקריות קלרי הפתיעה אותנו וגילתה לנו שבחדר התחתון בבית שוכנת לה מכונת עישון, מה שנקרא מעשנת. כמובן שהגילוי הזה הוביל לכך שהזמנו פורל מעושן מארוחת המייסדים ובאותה המהירות בה הגיעה המנה לשולחן, כך גם שבה למטבח מינוס עור קריספי וכל פיסת בשר טעימה, עסיסית ומעושנת של דג שיכולנו למצות.
מיד אחריה הגיע הברווז ובגלל שלא היה לי נעים מאלעד שלא אוכל בשר, טרפתי את השוקיים כחלוץ רעב אחרי יום ארוך של עבודה בשדה, בלי גינונים, עצם ביד, מבט מוטרף בעיניים ושיניים חותכות שבוצעות את בשר הברווז לטובת עינוגי הלשון, פינוקי החיך ועבודת הטוחנות. ממה שאני זוכר, תהליך העלמת הברווז היה מהיר מאוד, היו שם כרישה ובצלים, שום וסלרי והכל ברוטב תפוזים מתקתק חמצמץ מושלמלם. אלעד קיבל לזניה של עגבניות, תרד, פטריות וגבינות ולמרות שמהטעימה שקיבלתי ניכר שהלזניה הייתה איכותית ביותר, רבאק, קח ביס מהברווז, יא מעצבן!

לא, אלעד בשלו. אולי יבוא יום ואני אצליח להפוך אותו לאדם נורמלי שאוכל בשר אבל היום הוא לא היום הזה. לצד הלזניה אלעד זכה לסלט כרוב בלימון ושזיפים טריים. שילוב מפתיע ומוצלח. אני זכיתי בניוקי פטריות ובצל, שזה מין שעטנז מוזר בין מנה איטלקית שהוכנה כהלכה לבין בצל שהוכן כאילו בא לצפות קרעפלך. אחרי כמה טעימות קלטתי שההגיון התבלבל אבל הלשון נהנתה וגם הבטן, אז למי אכפת?

מפוצצים למדי ניגשנו לגזרת הקינוחים שם בחרנו במוס שוקולד בלגי מריר (26 ₪) שהזכיר והעלה נוסטלגיה לפשטות של פעם, למוסים שאמא הייתה מכינה (חוץ מזה שחומרי הגלם במקום משובחים ושבין לבין התגנבה גם טעימה של שוקולד לבן). מאחר וטובים השניים מן האחד, הרשנו לעצמנו גם זוג כדורי גלידת וניל משובחת (שמיובאת מאחת הגלידריות הטובות בארץ תל אביב הכל כך רחוקה מכאן) שהתערסלו בסירופ דובדבני מטולה אסלים. בכלל, רוב הפירות והירקות מגודלים כאן באזור. אחרי שסיימנו את הגלידה, אחרי ששהינו במקום קרוב לשלוש שעות ואחרי ששמענו המון סיפורים מופלאים מקלרי, הרגשתי שנפתחנו קצת, אז העזתי ושאלתי אותה איך לעזאזל היא מכינה את הסירופ הזה, עם הדובדבנים השמנמנים בפנים? זה ברור שהם שהו באלכוהול ובסוכר כמה ימים טובים לפחות אחרי שגולענו ביד אמן, אבל בכל זאת, איך הם כל כך טובים?

עד כאן, אמרה קלרי. עד כאן.

לפעמים, כשאני עוזב ארוחה באמת טובה, בא לי להישאר וללון במסעדה. בבית לישנסקי האופציה הזו ריאלית לגמרי. לצערי, אני גר עשר דקות משם. אבל אל תהיו עצובים בשבילי חברים, באמת. אני אהיה בסדר.

* הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי