אקלקטיות חיפאית ב-Faces

"Faces", מסביר לנו פאריד מסאלח, מנהל המסעדה, "על שום מה? על שום ריבוי הפרצופים שיושבים במקום, ריבוי הפנים שיש לאירוח, לאוכל". - "גם לעיצוב", הוספתי. סקירה מהירה של העיצוב במסעדת faces החיפאית, אי שם במושבה הגרמנית בין נמל חיפה לגנים הבהאיים, לא תשאיר אותך אדיש. אם זה כסאות הבר שהתחפשו למיקרו ספות בר, הנברשת המוגזמת, הטפטים צועקי הרטרו שמתחלפים מקיר לקיר, האסלות השחורות ובכלל - משהו צועק כאן אקלקטיקה מקסימה. פסיפס משוגע שאיכשהו הולך טוב ביחד.

מה שמביא אותי למנה הראשונה שדגמנו - רוקפור מגוררת על מצע ירוק בעיטור נקניקיות צאן מזרחיות (52 ₪). מי זה דגמנו? אני ואחותי הגדולה, שעד לפני כעשר שנים גם לה קראו פשטצקי, אבל מאז החתונה היא נקראת בישראל מיכל גולן. פחות מתגלגל על הלשון, תודו. ובכן, הסלט הזה הוא מסוג המנות שכל ביס מהן זורק אותך לכיוון אחר. הפלפלים הקלויים מול הירקות הטריים, הנקניקיות החמות מול הנבטים הקרירים, הגבינה הנימוחה מול הגרעינים המתפצפצים ובסופו של דבר - אחרי טלטלות נעימות בין חם לקר, בין מזרח למערב - אתה נועץ את המזלג בקערת הסלט ומגלה שהכול נגמר. אוף.

מזל גדול הוא לנו שבעוד מועד הזמנו פלטת פירות ים ברוטב פרנו בעיטור כוכבי אניס (110 ₪ לסועד). שלא נרעב, חלילה! בתזמון נפלא הונחו על שולחננו שרוולי קלמרי תחובי בלק טייגר שרימפס, מספר ג'מבו שרימפס נוצצי מבט ופירמידת אורז צהוב שבמרכזה ננעץ סרטן ארוך זרועות. "אתה יכול לאכול את הגדולים האלה עם העיניים", אמרה מיכל. "אין בעיה", עניתי תוך כדי בליסת הג'מבו הבשרני האחרון מהצלחת. לפתע קלטו עיני פנים מוכרות מאחורי הבר. פיטר, שעבד איתי בחיפה לפני אי אילו שנים מתפקד כאן על תקן של ברמן. קפצתי לבר ל"מה העניינים בן אדם? כמה זמן עבר ?" וחיבוק חברי. חזרתי לשולחן מבושם קלות מהצ'ייסר בושמילס בו התכבדתי עם פיטר. מיכל המתינה לי בסבלנות וכשחזרתי יידעה אותי שיש ריח מוזר של ויסקי באוויר. אכן.

לפני העיקריות התענגנו עוד על מדליוני חזה עוף (59 ₪) - פרוסות דקיקות של חזה עוף בתוכו גולגלו אחר כבוד עשבי תיבול, כבד עוף ובשר מעושן. נשנוש נפלא לפני העיקריות. את כל המנות הראשונות הורדנו עם יין החודש - bear crossing 2005 קברנה מרלו (30 ₪) - יין אוסטרלי שבא מצוין עם המנות הראשונות. עד להופעת העיקריות סיפרה לי מיכל מה שלום זוג אחייני הגאונים, עמרי וענבר. למרות שאין לי כוונה ממשית להביא ילדים בחמישים שנים הקרובות לפחות, אם הייתי בכל זאת משנה את דעתי - אלו בדיוק היצורים שהייתי חפץ לעצמי. זוג ישויות נשגבות, שמי שלא מכיר - מפסיד.  

אם בראשונות התחלנו להבין, הרי שבשלב העיקריות היה זה כבר ברור איך זה שהמסעדה משגשגת כבר 6 שנים ואיך גם בתחילת השבוע בשעות הערב המוקדמות, היא מלאה בסועדים מרוצים בניגוד לשכנותיה ברחוב בן גוריון שנדמו כריקות משהו. אז מה הוגש, הורח, נלעס, נבלע והעלה חיוך?

פילה עגל רייר ברוטב יין, ציפורן ותאנים לאדון (98 ₪) וחזה עוף ברוטב פרמזנענע (68 ₪) לגברת. זוג המנות הוגשו בתוספת של בטטה קלופה למחצה, אפויה עם תפוחי אדמה. האמת היא שמיכל רצתה אנטרקוט אבל הסברתי לה שמאחר והיא לא מסוגלת לאכול בשר פחות מוול דאן, אז היא אף פעם לא באמת תיהנה מבשר ואם היא תאכל בשר טוב שיהיה במידה הנכונה והכול בו יהיה איכותי, היא לא תיהנה ממנו כי הוא יהיה מדמם. "סוג של פרדוקס", אמרתי. "פרה - דוקס", אמרה מיכל, שהזמינה את העוף ולא התחרטה. "אלוהים, איזה רוטב מיוחד וטעים" העידה לטובת הרוטב שליווה את העוף תוך כדי שהיא מייחדת אותו אף יותר על ידי ניגוב פיסת העוף ברוטב התאנים שלי. אכן, אנינות שלא מוצאים כל יום. "מי היה מאמין שפרמזן ונענע יכולים להיות כאלה חברים טובים?"  - "ואל תשכחי את התאנים", אמרתי.

לקראת הקינוחים האטנו את הקצב. אני שרבטתי שטויות במחברת ומיכל כבר ניסתה להבין מתי היא חוזרת לכאן עם ירון, בעלה. שתי נקודות לזכות המסעדה. לצערנו הקו המדליק של המנות לא המשיך לישורת האחרונה. אם לעיקרית יכולתי לבחור מנה של פילה עגל ברוטב שוקולד פיקנטי (השתפנתי, נו) או כבדים ברוטב פירות יער, הקינוחים דווקא סטנדרטים לחלוטין, לא מיוצרים במקום ומציעים סיומת נחמדה אבל לא מעיפה לארוחה מוצלחת ביותר. גבעת ריבת חלב בציפוי קוקוס (26 ₪) וכן עוגת מוס שוקולד העונה לשם בטי שהמתיקה בתוכה שכבת קרם ברולה מפתיעה (26 ₪). שני הקינוחים היו מוצלחים ומספקים, אבל אולי אם היינו יושבים רק לקפה של לפנות ערב אז היינו מרוצים יותר. אחרי הכול תפריט כל כך עשיר ראוי גם לקינוחים מדליקים פרי המטבח המקומי של המקום.

כשהגיע המלצר עם המגש המסורתי עליו נחו כל הקינוחים על מנת שנבחר במי מהם חשקה נפשנו, נזכרתי בשכני המשוגע שתמיד מחכה לרגע הזה במסעדות כדי להשתמש בבדיחתו המזעזעת: "יש הנחה מתצוגה?" והתחלחלתי. הארוחה המכובדת והיין האדום האטו עד מאוד את קצב הליכתה של מיכל, מה שתרם להארכת משך הזמן בין רגע היציאה מהמסעדה לרגע ההגעה לרכב. האמת, אין מה למהר. מחוץ למקום ממתינים לכם הנוף המשגע של הגנים הבהאיים, בריזה שבאה מהים ונעה במעלה המסדרון הגרמני והמון המון המון פרצופים. בדרך הביתה הסברתי למיכל בתוקף שהיא חייבת להביא עוד ילד לעולם והיא שאלה אותי אם זה כדי שאבא ואמא יירדו ממני ולא ינדנדו לי בקשר לילדים. הבטתי לה בעיניים ועניתי בכנות ולעניין: "באמת מסעדה טובה faces הזאת. צריך לחזור בקרוב!"

* הכותב היה אורח המקום.

* רוצים גם אתם לאכול ב-Faces? לחצו כאן לקבלת קופון שווה במיוחד.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי