לפני כמה שנים טובות, עוד בתיכון, העברתי חלק נכבד מחופשת פסח בשעורי כימיה. כמובן שחוץ ממני הגיעו גם שאר הכיתה (כולל המורה) והתירוץ היה השלמות לקראת הבגרות.האמת שהתבררה לאחר זמן קצר היא שכולנו כאן כי ברחנו מהחג. אם הזיכרון עוד עובד אצלי, אני חושבת שגם בבוקר ערב החג למדנו על תרכובות פחמניות. מסתבר שלמורה ממש לא התחשק להתמודד עם ההפיכה בבית שלה. התברר שגם לתלמידים לא.
אני תמיד הייתי בטוחה שרק אצלנו הסדר מטורף אבל באמת לא משהו שאנחנו מחכים לו.רק אחרי אותם ימי תיכון, שמעתי מאחרים שגם אצלם החוויה לא חיובית.
אנשים סיפרו על דודים שלא מדברים אחד עם השני בגלל סכסוך על מתכוני חרוסת, בני דודים מעצבנים שלא מפסיקים להזיז את השולחן, קריאת הגדה ארוכה יותר מקריעת ים סוף ואוכל, שאפילו מצה עדיפה עליו.
רק אז הבנתי שכנראה החג הזה, ובמיוחד אותו ערב ואותה ארוחה הם לא משהו שצריך להתבייש בו. להפך- התמודדות טובה יותר תושג על ידי שיתוף החוויות.אותה ארוחה שאף אחד לא מחכה לה מתחילה עוד הרבה לפני ערב החג.
כמה שלא רוצים להתעמת עם האירוע, עד לרגע האחרון לא ממש ידוע איפה חוגגים. המסורת היא לחכות עד שהחלש ישבר ולקוות שהצד השני (בתקווה שיש הרבה צדדים) יזמין אליו ולא להיפך ואז הוא יתמודד עם ההכנות. ציפייה אירונית זו יכולה למרוט עצבים.מצד אחד, עד הדקה התשעים מחפשים באינטרנט כרטיסים זולים ללונדון. בעצם לא משנה לאיפה, רק שיהיה רחוק ובלי סדר. מנגד, מחכים לטלפון הגואל שירגיע שיש איפה לאכול באותו ערב.
מה שלא ברור הוא למה רוצים בטחון של הזמנה לארוחה אם מראש יודעים מה יוגש, איך יהיה הטעם (זהה לשנים קודמות) ומה כל אחד יגיד.אותן שיחות חולין סביב השולחן קשות יותר מהטקסט בהגדה. כמו שלא ברור לי מה זה "בתרי זוזים", אני לא מבינה למה חשוב כלשנה לשאול איפה חבר שלי. עוברים הלאה "איך בעבודה, בלימודים, בדירה החדשה?" ונדמה שלא באמת מתעניינים, אלא אם יש צד רכילותי ומביך בתשובה.
אופציה גרועה מזו יכולה להיות זו שלא מתייחסים אליכם ואז המפלט היחיד הוא המצה. לא ברור מה מקור המוניטין השלילי של הפלטה הדקה והמחוררת הזו, מלבד אולי העצירות. אבל כשאין מה לומר, או שלא מתעניינים בדברים שלכם, המצה יכולה להיות חברה מצוינת. ועצירות? זו סיבה נהדרת להעלם לשירותים לשארית הארוחה.בכלל, משהו לא תקין בסדר של האירועים בארוחה הזאת. האוכל הטוב באמת: החרוסת, מחולק במנות קצובות ותמיד, אבל תמיד הקערה מגיעה אלי ריקה, עם צבעים של חרוסת בתחתית, אבל לא משהו שאפשר לגעת בו.
וכשממש פותחים את התיאבון, מתחילים לקרוא. וזה לא שמדובר בתוכנייה קצרה לפני אירוע, אלא בסיפור או מעשיה שפשוט לא נגמרת. ותמיד כשאני עומדת להגניב מצה לפה, מגיע תורי לקרוא. חוק מרפי.שיעבור לכולנו בקלות.
כתבות נוספות של טובית נייזר
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת