הדוניזם עכשיו

יותר ממסעדה, סבסטיאן הוא היכל הדוניסטי בעליל כמו שרק עמק סיליקון שופע כמו זה שבהרצליה פיתוח יכול לנפק. רבות דובר בחלל העצום, שעוצב בקפידה "תוך דיאלוג פורה עם תחנת רכבת באירופה", ושאר תיאורים פלצניים שהועלו בשעתו על הכתב. האמת היא, שהעיצוב – תחנת רכבת או לא – הוא עדכני ורענן, חרף גילו, מושקע עד לפרטים הקטנים (קיר בקבוקי היין, השעון הענק בכניסה, סידור הפרחים, הספות האדומות וכו'), מרתק ומהווה חלק מהאווירה המיוחדת של המקום. בסמוך לפתח, בר רחב ידיים, מואר ומזמין, שאינו מנותק מההתרחשות במסעדה, אלא מהווה חלק ממנה. לא נדרשות יותר מכמה דקות על מנת לעמוד על מידת הקסם שבמקום, אשר ביחד עם אנשים יפים, מלצרים מחייכים ומוזיקה נכונה, יוצרים את סבסטיאן, שמצליח לשמור על מומנטום של מסעדה מצליחה ורלבנטית במשך שנים.

זוהרת ומרתקת בזכות עצמה, הצטרפה אלי נטלי לביקור בסבסטיאן, שהפך לארוחת שחיתות, שהשאירה מאחור זוג מכנסיים, שדווקא אהבתי, אך התקשו להכיל את הגידול הפתאומי במימדים.

פתח דבר בתפריט היין בסבסטיאן, שהנו רחב, מגוון (מכל טוב יינות העולם) ומתומחר בהגינות. אהבתי גם את העובדה שלא משאירים ליינות בכוס רק את הפשוטים והזולים שביינות. כך אפשר למשל להתחיל ארוחה עם כוס יין שרדונה C של קסטל (מצוין), ולהמשיך עם פטיט קסטל מאותו היקב (שאף הוא מהמשובחים). אלה, עם סיגריה בצד, היוו קרקע נוחה לעיון בתפריט האוכל.

אף בגזרה זו מיטיבה סבסטיאן לדעת את נפש סועדיה. התפריט מגוון, אך לא מתפזר, עם מנות שמשתדלות להתרחק - מי יותר מי פחות - מן הטריוויאלי, אך אינן גולשות למופרך. חלק מן המנות שוכן בתפריט הקבוע, ששומר על יציבות לאורך זמן, וחלקן האחר רשום על הלוח הגדול שעל אחד הקירות, ומתחלפות מעת לעת. על מנת להוקיר את הקבוע, ובה בעת לעודד את החדש והמפתיע, בחרנו לנו שתי מנות מזה ושתי מנות מזה.

למנות הראשונות לקחנו חציל קלוי עם גבינת פטה, טחינה, יוגורט ושמן זית (34 ₪). נראה שאי אפשר ליפול עם מנה שכזו, וגם טבח מתחיל בבסיס צבאי סגור ייטיב להכינה ללא קושי. ואכן, גם החציל של סבסטיאן היה חמים, נעים וטעים. הבשורה היא, שבתפריט של סבסטיאן יש מנות מעניינות הרבה יותר כמו שרימפס בציפוי פריך ברוטב יוגורט וצ'ילי; סביצ'ה סלמון ברוטב ויניגרט תפוזים ושמן סומסום; וקלמארי ממולא בפירות ים עם חמאה ולימון. ועוד אחת: פלפל שושקה (אלה האדומים המאורכים), קלוי, ממולא בגבינות, טבול בבלילה, מטוגן בשמן עמוק ומוגש עם רוטב פלפלים. לולא היה מדובר במנה מצוינת, מעניינת וטעימה, ייתכן שהשף היה נעצר בגינה על התעללות בפלפל.

כוס נוספת מהיין של יקב קסטל, סיגריה נוספת מהמפעל של פיליפ מוריס, שיר אחד על שניצל, ועברנו למנות העיקריות. במרכז השולחן הונחה מנה של צלע לבן ולידה מנה של פילה עגל, שתיהן על גבעה של פירה, ושתיהן ברוטב יין אדום מתקתק, מבוסס על ציר בקר (שהיה דומה, אם לא זהה, בשתי המנות).

בגדול, המנות העיקריות הדגימו אף הן אוכל טוב מאוד, מחומרי גלם טובים ובביצוע מיומן, חף מתחכום יתר. הפילה היה מה שהוא יודע להיות: רך, נטול שומן ובעל טעם בשרי עדין. הצלע הלבן לעומתו הייתה לפי טיבה שומנית ועסיסית. שני הנתחים הוכנו במידת עשייה ראויה, והתאימו לתוספת המסורתית של פירה. אפשר להתווכח אם רוטב היין המתקתק והסמיך, שליווה את שתי המנות, מתאים לנתח הבשר הצלוי או לא. אנחנו שייכים דווקא לקבוצת הקרניבורים שאוהבים בשר טוב, צלוי מעט, נטו ובלי קשקושים. אני בטוח שיהיו גם כאלה שיאהבו ההפך. ייתכן שכדאי להגיש את המנות עם הרוטב בצד.

סיגריה נוספת, סקירה של סרטים זרים שכדאי לראות, אספרסו, והגענו לקינוח. בהמלצתה הנחרצת של המלצרית שלנו (את שמה שכחתי, את חיוכה – לא) לקחנו לנו מנה מהממת של קרם ברולה עם טווילים של שוקולד. באיזון שבין חצי שעה על מכשיר הריצה לבין עוד ביס מהקרם – ניצח הברולה בגדול.

השארנו מאחורינו צלחות ריקות, כמה בדלים של סיגריות וכפתור אחד של מכנסיים, והבטחנו לחזור לסבסטיאן מתישהו בקרוב, אחרי השלמת תכנית האימונים הנדרשת.

הח"מ וב"ז היו אורחי סבסטיאן.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי