בדיוק מה שהדוקטור רשם

אני רוצה לשתף אתכם בנוהל "שישי בצהריים" שקבוע אצלי כבר הרבה זמן. את המתכון הזה לארוחה מהירה שעושה בבית ריח של עוד-שניה-שבת לימדה אותי סבתא שלי. זה הולך ככה: מטגנים שתי נקניקיות מרגז' (נא לאמור במבטא נכון, אחרת לא יצא טעים), מוסיפים קצת פלפל צ'ומה, הנהגה על פי כל כללי השפה העברית כ-filfil chuma"", מערבבים עם עגבניה מגורדת ושוברים פנימה ביצה אחת, שתהיה עין רכה. נשמע פשוט? ובכן, כל הוני וממוני למי שייצא לו טעים כמו לסבתא שלי. כמו המתכון הכביכול סתמי הזה יש עוד רבים כאלה שנראה שאין בהם כלום, ובכל זאת הם אף פעם לא יוצאים טובים כמו המקור. אחד מהם הוא השקשוקה של ד"ר שקשוקה. המתכון פורסם כבר במקומות רבים ובכל זאת, כשיושבים אצל הדוקטור ביפו, כששוק הפשפשים בסמוך ורעש המחבתות מסביב, מבינים שאין ואי אפשר לעשות כמו המקור.

מאז הפעם הראשונה שפקדתי את המקום, תמיד הגעתי לאכול אצל הד"ר בשישי בצהריים. אם הייתם שואלים אותי, הייתי אומר לכם שהמקום בכלל סגור באמצע שבוע, או יותר מזה - שהוא לא קיים. מה שמסביר למה הופתעתי כל כך כששמעתי את שלוש השמועות הבאות: הראשונה - שהד"ר מקבל כל יום באמצע השבוע, עד אמצע הלילה; השניה- שכשר אצלו; והשלישית, ואולי המפתיעה מכולן- שהד"ר כבר לא מטפל רק בעגבניות. מעכשיו גם דגים מתקבלים אצלו לטיפול.

לשמע בשורות שכאלה לקחתי מהר את שותפתי להתמכרות לשקשוקה ויחד הסתובבנו זמן לא מבוטל בסמטאות החשוכות שמסביב לשוק הפשפשים ביפו. כשהגענו, מצאנו מסעדה שונה לגמרי מזו של ימי שישי, המלאה בהמולה ובמחבתות אדומות מתעופפות באוויר. בערב יורד על המקום קסם יפואי, כזה שמזמין, איך לא, ארוחת דגים. כיאה לסגנון, נפתח השולחן עם מגוון סלטים, פשוטים אך טעימים - חצילים, טחינה וחמוצים; סלט ירקות, רסק עגבניות ותפו"א; ובצד, לחם הבית שהתעלה עליו רק לחם מרקו (לבן רגיל, של פעם, חתוך גס).

את המעבר לדגים עשינו עם צלחת קוסקוס אגדי וקציצת דגים. אני מודה שאני לא אוהב קציצות דגים משום סוג, כולן נחשבות בעיניי לגפילטע פיש. זוגתי, אם כן, נהנתה מאוד מהקציצה ואילו אני התענגתי על הקוסקוס הדקיק. שטפנו את הכל עם לימונדה ביתית מיוחדת (לגלות את הסוד? טוב, מי ורדים) וחיכינו בקוצר רוח למנה העיקרית. זו הגיעה כפלטת דגים גדולה והונחה במרכז השולחן. היו בה חתיכות מטוגנות של בורי מצוין, עוד דג שלא הצלחנו לזהות וגולת הכותרת - דניס שלם, ספוג בטעמי הגריל שנצלה עליו ועסיס ביותר. כל החגיגה הזו עולה בסביבות ה-200 שקל לזוג, כולל צלחת צ'יפס גדולה, ואל תתפסו אותי במילה בנוגע לסוגי הדגים מכיוון שהם מתחלפים תדירות בהתאם לדגה הטריה בכל יום.

הסיפורים על הד"ר ומפי הד"ר לא ניתנים לספירה. כמוהם גם מאות כדי הנחושת והפתיליות שתלויים מהתקרה היפואית הגבוהה של המסעדה ויוצרים אווירה שלא ניתנת להעתקה. כמו שהבנתם, גם האוכל בהתאם, מי שרוצה את הדבר האמיתי חייב לבוא למקור. ועכשיו יש טעם נוסף לבוא - טעם של דגים.

*הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי