הוא סיטרה, היא כינור

"זאת הפנייה, לדעתך"? הוא אותת ועבר לנתיב השמאלי. "זה נראה לי הגיוני. נכון שאין שלט", היגגתי, "אבל הרי כל ההוז אנד הוז מכירים את המקום מבטן אימם ולא צריכים הכוונה". הביטחון העצמי שלי שכנע אותו, ורק כשגברת גבוהה בחצאית עור ומגפיים עיכסה לעברנו, הבנו שטעינו בפנייה.

זהו חוף תל ברוך, הסקנו באיחור, ומלבד הסמיכות הגיאוגרפית, אין מקום רחוק יותר מיעדנו המקורי מאשר זה. הוא סובב את ההגה בחדות שקצת הדאיגה אותי בהתחשב בכך שזה לא האוטו שלנו, ושנינו המשכנו עוד כמה עשרות מטרים בכביש, עד למתחם סי אנד סאן המפורסם שעל קו החוף הצפוני של תל אביב.

"בחוץ או בפנים"? שאלה המארחת, ורוח ספונטנית שעלתה מן הים שכנעה אותנו לבחור באופציה הבלתי ממוזגת. פתחנו בשתי כוסות עזות טעם של יין קלו דה גת (47 ₪), ולאחר לגימה או שתיים התפנינו לדון עם יהודה המלצר, לגבי הראשונות.

יהודה התמוגג כשתיאר את טרטר הבקר (62 ₪), ואנחנו נאלצנו לשקול את הנושא בכובד ראש. לא פשוט, טרטר בקר. קצת מפחיד אפילו. הרעיון של נגיסה בבשר נא, משל היינו זוג ילידי מערות שעירים, מבהיל לנו את המעיים. עד היום טרם העזנו. אפילו בפריז, בירת הטרטר הבינלאומית, שמרנו על זהותנו הפחדנית והבלתי מסתכנת, אבל לאור ההתלהבות של יהודה מתיאור המנה, נמסו ונמוגו כל הטיעונים שלי. הבחור עמד במריו, אני טעמתי. נהדר. בשר חי, אמיץ, הסתכל לי בלבן של העיניים מבעד לקוביות השאלוט, המלפפון החמוץ, רסק העגבניות והביצה העלומה שנחה ככתר מעל.

סשימי של טונה אדומה (69 ₪) היה מאיים פחות ומוצלח באותה מידה. פיסות צנונית, זיתי טאסוס, צ'ילי ונבטי מיקרו ליוו אותו. גם כוסברה הייתה אמורה להיות שם, אבל התחננתי שיוותרו לי עליה. לאור הכניעות שהפגנתי עם הטרטר, הם נעתרו בנדיבות.

כשנחנו מהראשונות הבחנו בירח משתקף בים, וגם בקרחת של הבחור שישב בשולחן הסמוך. לאחר כשתי דקות הלך הבחור לדרכו, ומיד התמלא השולחן שלו בחבורה אחרת, צוהלת ושמחה. די מפתיע לראות איך בערב רגיל של אמצע השבוע, הייתה המסעדה בתפוסה מלאה. אינדיקציה לאיכות? לשם? למיקום המוצלח? אולי כל אלה גם יחד.

המשכנו לעיקריות על פי בחירת השף. הוא הכריז שאנו עומדים לקבל פילה בקר (156 ₪), ופילה לוקוס (145 ₪), ולנו לא נותר אלא להנהן לאישור בראש סחרחר מיין. אכן קשים הם חייהם של כתבי המסעדות. בין העיקריות ישנן גם מנות זולות יותר, דוגמת המבורגר, חזה עוף או ריזוטו פירות ים, אבל מי שמגיע לכאן יודע - זה לא המקום לחסוך. בשורת המיתון נותרה מחוץ לשערים המאוישים שבכניסה למתחם, ורוב הסועדים נראו כאילו לא שמעו עליה מעולם.

פילה הבקר, שיועד לגבר כמובן (הוא עדיין קצת פוחד מדגים, אבל זה עניין של זמן), הונח על גראטן תפוחי אדמה בניחוח שום, עז ומוצלח, לצד תרד חם מאודה ובצלצלי שאלוט שלמים, מקורמלים בסוכר הטבעי שלהם. יופי של מנה.
הלוקוס ריגש אותי אפילו יותר. שני נתחי דג לבנים ורכים ממש נמסו לי בפה, יחד עם יוגורט חמצמץ שהדגיש את טעמי הלוקוס העדינים וקרם חציל שרוף נפלא. גרגרי חומוס שסבבו את הדג הלכו מצוין עם קרם החציל, אבל הדג עצמו לא הזדקק להם.

בשלב האחרונות זכה הוא לטירמיסו (38 ₪) - מנה גדולת ממדים שכמו כל קודמותיה, עוצבה גם היא למופת. מעגל של פולי קפה הקיף אותה מסביב, ועורר מעט את הגבר המחוסל שלצידי. אני נהניתי מקדאיף (38) - שלוש שכבות של שערות קדאיף פריכות, שביניהן נחבא מוס מסקרפונה ושוקולד לבן. פרוסות נקטרינה הוסיפו חמצמצות מרעננת, וכל זה היווה סיומת מוצלחת לערב מושחת ונהדר, רגע לפני השיבה אל המציאות הזוהרת פחות שהשארנו בבית, עם החתולים.

* הכותבת הייתה אורחת המקום. 

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי