העיקר הבשר בוויט הול

כבר כמעט 15 שנה שאני מתגורר באזור תל  אביב רבתי, פרק זמן לא מבוטל. במהלך שנים אלו הוצאתי הון עצום על ישיבה במאות מסעדות, ברים ובתי קפה בקרת הגדולה, אכלתי, שתיתי וביליתי כאילו אין מחר, וגם כשהמחר הגיע - המשכתי כאילו אין מחרתיים. לפרקים נדמה היה לי שאין מסעדה אחת נורמאלית בתל אביב שלא חיממתי את כסאותיה בשלב זה או אחר של חיי או חייה.

אך בשבוע שעבר הבועה התפוצצה לי בפנים, וזה כאב - כאב מאוד. שיח אלכוהולי בין חברים שתויים למדי העלה שמות של כמה מהמסעדות הוותיקות בעיר, כאלו שלעיתים נראה שדיזנגוף בכבודו ובעצמו סעד בהן. בין שלל המסעדות שנזרקו לאוויר הייתה גם 'וויט הול', מסעדת הבשרים שכל קריבורי שנות ה-80 וה-90 היו ממלאים אותה עד אפס מקום. לאחר כמה שניות של הפעלת זכרוני הבוגדני, הגעתי למסקנה החותכת והעצובה שמעולם לא ישבתי בוויט הול. הכצעקתה?

אכן, בושה, חרפה וכלימה. איך ייתכן הדבר? אצל כל צוציק שפתח סנדוויץ' בר ישבת בגאון ובוויט הול לא? כבר למחרת שוחחתי עם אהובת ליבי, זו שלמרות הפערים הג'נדריים שבינינו מבינה אותי הכי טוב בעולם, והכנתי אותה לקראת ביקור בהול בוויט הול. היא לא התווכחה יותר מדי, רק ביקשה שאזכור שכיום, בעוד בתעודת הזהות שלנו מתנוססת המילה הנוראה 'גבעתיים', אולי כדאי לגשת לסניף ההרצלייני של וויט הול, יותר קרוב לבית ועם האוטו זה באמת רבע שעה נסיעה. אני, שכבר במילה השנייה שלה הסכמתי, הנהנתי והמתנתי למחרת, לביקור המלכותי והראשון שלי בוויט הול.

כשהמחרת הגיע נכנסנו בשערי וויט הול ההרצליינית וגילינו עיצוב נעים ומזמין, תקרה נמוכה יחסית, שולחנות מרובעים כשלצידם כ-30 מקומות ישיבה בסמוך לכניסה, ספות רכות ונעימות עם משענת רכה ונעימה עוד יותר הצמודים לקיר בצד אחד, ועוד אי אילו שולחנות וכסאות המפוזרים בשאר החלל הרחב. התיישבנו בספות, הבטנו במטבח הפתוח ואז הצצנו בתפריטים שהונחו על השולחן. המכנה המשותף היה ברור לעין: בשר, בשר ושוב בשר.

לראשונות הזמנו קרפצ'יו בקר (32 ₪) שהוגש עם   עלי רוקט ופרמז'ן מגורר מלמעלה, שהיה מצוין ולווה בפרוסות לחם פריך עם צ'ימיצ'ורי לצידו. עוד הזמנו קלמרי מטוגן (32 ₪) בציפוי קריספי עם רוטב איולי, מנה שכח חובב פירות ים יאהב, אם כי נדמה ששהות קצת יותר קצרה בשמן היה עושה עם הקלמרי חסד גדול יותר. מכיוון שהבריאות חשובה, ביקשנו גם סלט ירוקים (39 ₪), שהורכב מעלי סלרי, פטרוזיליה, חסה, פלחי תפוח עץ וגרעיני חמנייה קלויים. הסלט היה מפתיעה ברעננותו והצליח להכניס אותנו לאווירת הבשר הבא עלינו לטובה בצורה הטובה ביותר. את המנות הראשונות ליווינו עם בקבוק סן פלגרינו גדול (21 ₪).

המלצרים הצעירים והחביבים שהסתובבו בין השולחנות שירתו אותנו, את השולחן לידנו בו ישבה משפחה לארוחת ערב, את הזוג שצידנו השמאלי עם הבחורה שלא הפסיקה לדבר בטלפון, את השולחן מאחורינו בו העלם הצעיר הציג את בת זוגו להורים בפעם הראשונה, וגם את שאר הסועדים, שמילאו את המסעדה למרות העובדה שהיה זה יום א', שידוע בכך שבו דווקא העניינים במסעדות רגוע. אז כנראה שלוויט הול חוקים משלו, כי לקראת השעה 22:00 המקום היה מלא מפה לפה.

העיקריות הונחו על שולחננו והריר החל לעשות את עבודתו נאמנה: נתחי אנטרקוט ופורטובלו (88 ₪) צלויים בגריל עם עלי תרד, חומץ בלסמי ועגבניות שרי לאהובה, שהעידה (שמעתי במו אוזניי) שלמרות התרד, ירק שהיא איננה אוהבת בדרך כלל, מדובר במנה מעולה, בבשר רך וטעים ובשילוב טעמים שעושה חשק לחייך חיוך גדול. המנה כולה הוגשה על צלחת מתכת רותחת, על מנת לשמור על נתחי הבשר חמים גם לאחר זמן מה. אני, לעומת הגברת, בחרתי בספריבס לבן במרינדת ברביקיו (102 ₪) - ארבע צלעות שאליהן צמוד בשר נימוח ומעט שומני, שכוסה כולו ברוטב ברביקיו בסגנון האמריקני - מעט חריף אך לא יותר מדי - שהפך את המנה ללא פחות ממצוינת.

אחרי הפסקת סיגריה קלה על הספסל שבחוץ, דגמנו שני קינוחים קלים, יחסית, כדי שלא נתפוצץ לחלוטין ונסיים את הארוחה עם טעם טוב בפה. גלידה וניל ברוטב טחינה וסילאן (23 ₪) וסלט פירות עם ירות יער וקצפת (26 ₪) נתנו סיומת  מהנה ומתוקה, כשהגלידה הייתה הווינר הגדול - רוטב טחינה-שומשומי, טעם לא מתוק מדי וקרירות מרעננת שסייעה לנו לצלוח את הארוחה בשלום ועם הרבה אנחות רווחה של שובע והנאה.

אחרי שנפרדנו מהמלצרים הלכנו ברחוב משכית ההרצלייני עד לאוטו, מסדירים נשימה ומנסים לעכל את מה שעברנו לפני רגעים ספורים. אנשים אולי מעכלים את הפילה, הספריבס ושאר המנות המוצלחות, אך אני עדיין לא מעכל שבאמת אכלתי בוויט הול. ה-V סומן ולאחר החוויה הבשרית והטובה לא נותר לנו אלא לתכנן את הביקור הבא שלנו במקום. בקרוב.

* הכותב היה אורח המקום.

* רוצים גם אתם לאכול בוויט הול? לחצו כאן וקבלו קופון שווה במיוחד.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי