הרדוף – טעמים של בריאות

קשה לי להחליט מאיפה להתחיל לספר לכם על החוויה שלי במסעדת הרדוף. אולי מהאנשים בשרוואלים שמהלכים על המדשאות בקיבוץ, אולי על יוטקה, בעלת המקום שרק עליה אפשר לכתוב כמה כתבות (ות'כלס אחרי חיפוש קצר באמת מצאתי שכתבו עליה המון כתבות), אולי על זה שחוץ ממסעדה במבנה העץ המקסים ישנה במקום גם את חנות הספרים האנטרופוסופים הגדולה בארץ? אולי בזה שאף פעם לא הבנתי בדיוק מה זה אנתרופוסופיה? אולי פשוט אתחיל בהתחלה.

כשהייתי צריך לבחור שותף לארוחה בהרדוף, הקיבוץ האנתרופוסופי הידוע, אמא הייתה הבחירה המובנת מאליה. האוכל הוא צמחוני ואמא לא חובבת בשר גדולה, חומרי הגלם אורגניים כמעט לגמרי (לא מזיק, אני מניח) והבישול מתאפיין בדגש על בריאות וביתיות ובשבילי אמא זה בית והכי חשוב זה שאמא תהיה בריאה.

מתברר שהאורחים מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות, אלה שבאים לאכול בלבד, אלה שבאים לחנות בלבד ואלה שקונים מתנות ואוכלים. אני מניח שכבר הרגשתם לאיזה סוג אנחנו שייכים.  אבל אני חייב להתמקד כי חוץ ממדפים עמוסים בפיות (אנטרופוסופים עפים בשמיים של פיות) וחוץ מצעצועי עץ, רצפת עץ, ותקרת עץ – במסעדת הרדוף מגישים גם אוכל ששמו יצא למרחוק. לפי ההשערה שלי – לפחות ארבעה שולחנות באותם צהרי שישי היו עולים לרגל מעיר הגודש תל אביב. אז פתחנו את התפריטים והזמנו קנקן קטן של מיץ הרדוף (30 ₪). הקנקן לא היה כל כך קטן וליווה אותנו עד המנה האחרונה. המיץ הורכב מתערובת היביסקוס, קינמון וציפורן על בסיס רכז תפוחים ולמרות טעמו המתוק, התחושה התיישבה יותר טוב על המילה רעננות מאשר על הכחחח כחחחח הזה בגרון שאתה מקבל כשאתה שותה מיץ ממותק. ליד הקנקן הזמנו מסקציית המיוחד לזוג בתפריט את זוגי מספר אחד (145 ₪). המנה כוללת מנה הודית, פשטידה (שלפי התפריט משתנה בהתאם לעונה, לכוכבים וכמובן למצב הרוח של המבשלת), לביבות שקדים וסלט ירקות טרי. בכלל קטע מעולה – אין אף מנה במקום שלא מגיעה עם סלט ירקות טרי. ועוד איזה סלט – מלפפונים, כרוב סגול, חסה, גרעיני חמנייה ושומשום בויניגרט מתקתק נפלא והכל טרי ומתפצח, אבל תראו אותי מתפייט על סלט כשלידו כל המנות האלה. הבעיה היא שלמרות שבדרך כלל כשאני יושב במסעדה אני מסתכל על המנה היטב, מריח אותה, לוקח ביס או שניים וניגש לכתוב עליה במחברת, במסעדת הרדוף לא הצלחתי לנהל את התהליך הזה. אני לא יכול להסביר בדיוק למה אז אני לא אנסה גם, משהו בזרימה של המנות, בחיבור ביניהן. אכתוב לכם בפשטות שעברתי ללא כל סדר הגיוני מהמנה ההודית אל פשטידת עלי המנגולד היציבה המעולה, שני ביסים והעלמתי לביבת שקדים ברוטב חמוץ מתוק טבעי, כמה כפות מהסלט, כמה שלוקים מהמיץ ורגע! אמא, תעצרי אותי שנייה, אני חייב לכתוב על המנות האלה, אבל איפה אני ואיפה לכתוב ואיפה המנות? באמת, איפה המנות? לפני שנייה הן היו כאן.

בזמן שניסינו לשחזר את העונג של המנות ביקשנו לטעום גם מהמוסקה (49 ₪) ואולי איזה ממולא (ביקשנו לטעום את הכרוב). בזמן שלעסנו את המוסקה (שבמקום מוכנה מחצילים ומתפוחי אדמה כנהוג אך במקום הבשר או הגבינה, ממולאת בקינואה וירקות) ניסינו לשחזר את מה שעבר תחת אפינו, עינינו ידינו וכיו"ב מאז שישבנו לאכול – במנה ההודית על הצלחת הגדולה היה תבשיל עדשים (דאל) ואורז מלא, קארי ירקות עם שעועית נגיסה וגזרים צלויים, קארי חומוס וגם מעט צ'אטני. המנה הייתה עשירת טעמים, פיקנטית, לימונית ואותנטית להפליא. לביבות השקדים היו דלות בשמן ונדיבות בירקות והרוטב החמוץ מתוק שעליהן עשה בהן קסמים. ת'כלס – הכל היה טעים אבל הקציצות האלה היו המנה הכי מוצלחת לטעמי. פשטידת היום הייתה שיר הלל לעלי מנגולד ולגבי המוסקה, ובכן – היא הייתה טעימה אבל הקינואה לא ממש התחברה לי לחצילים ולשאר הבלאגן. בכלל, קינואה אני תמיד מעדיף לראות בצלחת של מישהו אחר. וחוץ מזה, מוסקה אני אוהב עם בשר, לא יעזור כלום. הכרוב היה נציג של מנת הממולאים שמתחלפים לפי עונות השנה והוא היה מצוין. ממולא עצום מימדים שתוכנו דגנים, ירקות, צנוברים ואגוזים. תענוג. אמא התענגה על כל ביס, ת'כלס גם אני למרות החששות שהיו לי לגבי המסעדה.

אני מודה, אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ישבתי במקום ולא הזמנתי בשר, אבל ברגע ששחררתי את המחשבה המטופשת הזאת, ההנאה שלי נהייתה שלמה. ובכן, כמו שכתבתי קודם, לא עבר יותר מדי זמן וכל הצלחות התרוקנו ונשארו רק זכרונות של המון טעמים, צבעים וריחות. חוץ מכל אלה בכל צלחת נותר עשב התיבול שאיתו הגיעה לשולחן:  רוזמרין, גרניום, מרווה, קורנית וכיו"ב. זר עשבי תיבול שמורכב מכל אלה מעטר דרך קבע כל שולחן במסעדה וכל עשבי התיבול דרך אגב נקטפים מדי בוקר בקיבוץ על ידי הטבחים במקום. לפני הקינוחים אני התוודעתי לקנקן חרסינה מעוטר שהכיל חליטה של נענע, מרווה וגרניום ואמא זכתה לספל קפה (אורגני כמובן, אותו כנ"ל לגבי החלב). סוכרזית מן הסתם לא הוגשה לאמא כי אם סוכר חום ואפילו אמא שלא יודעת מה זה לשתות קפה בלי סוכרזית, זרמה עם האווירה הבריאותית ונהנתה מכל שלוק.

מאחר ולא פשוט היה לבחור ממגוון הקינוחים במקום, הזמנו בערך כל מה שיש למסעדה להציע. פתחנו בעוגת גבינה (28 ₪)  שלפי התפריט היא הכי טובה בעולם. אני לא ממהר להכתיר עוגות גבינה בתואר המחייב אבל אין ספק שהיא מהטובות שטעמתי. תחתיתה בצק שוקולד אווירי עם נגיעות של אגוזי מלך, המילוי הגבינתי הדיף ארומה של שקדים ומעל כל זה שכבה דקה מן הדקות של קרם וניל. עוגה נפלאה. לידה נחה עוגת תפוחים (28 ₪) שהייתי שמח לכתוב לכם עליה אבל אמא חיסלה לי אותה לפני שהגעתי אליה. חוץ מכל אלה נחו שם גם כמה כדורי גלידה תוצרת הבית: ערמונים (הטעם האהוב עלי), מוקה ורום צימוקים. סופסוף גלידה בטעם רום צימוקים עם ארומה אמיתית של אלכוהול. כשסיימנו את הקינוחים נותרו על השולחן צלחות עם פרחים צבעוניים. צהוב וסגול וירוק על צלחות לבנות. בדרך כלל כשאני מסיים לאכול במסעדה יש לי דם על הצלחת שמציף שאריות של פירה או משהו כזה. בהרדוף מצאתי פרחים טריים. זה אולי מסכם את כל החוויה שלנו במסעדה. ציוץ ציפורים בחוץ, המון עץ בפנים ופרחים ועשבי תיבול על הצלחת. אז זהו, אני ואמא עדיין לא יודעים מה זה אנתרופוסופיה, אבל הארוחה האנתרופוסופית הראשונה שלנו מאחורינו ויש לי הרגשה שלפנינו עוד מספיק בשביל להבין את התורה כולה כמו שצריך – דרך הקיבה.   

*הכותב היה אורח המסעדה

הצטרפו אלינו בפייסבוק, אנחנו דואגים לחברים שלנו.

לדף הפייסבוק של rest  לחצו כאן. 

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי