קנטטה לגפילטע פיש

ערב פסח. סעודה משפחתית. שולחן החג עמוס צלחות וביניהן, במקום של כבוד, עומדת צלחת עם גפילטע פיש. התמונה שתוארה היא תמונה כמעט אוניוורסלית. המאכלים, הזמירות, המבטאים של המסובים לשולחן יכולים להיות שונים, אבל לא ייתכן כמעט שצלחת הגפילטע פיש תיעדר ממקומה. אם בנוסח אשכנז ואם בנוסח ספרד. הפולנים עושים אותו מתוק, הרוסים דווקא מעדיפים אותו עם חזרת חריפה שעושה דמעות. ועל השילוב החדש - גפילטע פיש עם סחוג כבר שמעתם? אפשר בתוספת גזר מבושל קלאסי-גלותי ואפשר גם בתוספת בזיליקום וארוגולה יאפיים.

הגפילטע פיש הפך להיות קונצנזוס לאומי. אין ספק שהגפילטע פיש (אפשר כבר לקרוא לו בשם חיבה שכבר הפך פופולרי - הגפילטע) הוא תופעה תמוהה למדי. לפנינו מאכל, אשר גם אוהביו המושבעים לא מסוגלים לאכול במשך שאר ימות השנה, אך לפני הפסח, ממש כמו עוף החול, זוכה קציצת הדג הלא אטרקטיווית למראה, לפופולריות שראשי ממשלה יכולים רק לקנא בה. ולא מדובר רק ביוצאי אשכנז, שאולי נאמנים למאכל מבית סבתא. יותר ויותר בתים מזרחיים, שבהם רק עד לפני כמה שנים הגפילטע שימש לבדיחה האולטימטיווית על האשכנזים (יחד עם ה - "לא יודעים לאכול חריף") מאמצים אליהם את המאכל שהפך לסמל הגלות, עם או בלי החזרת.

אפשר להגג לא מעט על הסיבות לתחייה המשונה הזאת. אולי בגלל תחייתה של תרבות היידיש והעובדה שכבר אפשר לא להתבייש במוצא פולני. אולי דווקא קלות ההכנה והעובדה שעושים את הגפילטע משאריות שממילא היו נזרקות תרמה לפופולריות של הקציצה.

אבל אתם יודעים מה? תקראו לי משוחד, דמגוג (אפשר לחשוב על עוד כמה כינויים), אבל נראה לי שהקציצה הפכה למלכת הפסח סתם בגלל שהיא טעימה.

חג שמח.