מילאן ומנצ'סטר יונייטד. בעוד שעתיים שתיהן יהיו שותפות לאחד המשחקים הגדולים של השנה, 80 אלף צופים בסן סירו שבמילאנו הבטיחו לעצמם צפייה ממרחק של נגיעה, ולי עדיין אין איפה לראות את המשחק. תוך כדי סיעור מוחות עם עצמי, החברה מציעה שנלך לאכול משהו. שנייה אחר כך נפל לי האסימון ומכל הקלישאות שאי פעם נוסחו בנוגע לגברים, בזו יש כנראה הכי הרבה אמת: גברים לא צריכים הרבה כדי להיות מאושרים. כדורגל, אוכל טוב וכוס בירה ביד יעשו את העבודה, ואם החברה אוחזת ביד השנייה, הבחורצ'יק בכלל בעננים.
האושר האישי שלי חיכה לי ב'אוונגרד' שברחוב הברזל, ההארד-קור של רמת החי"ל. בחוץ כבר היה קריר אבל בפנים חמימות בשפע, גם תודות לאווירה לא שגרתית שמספקות פיסות היסטוריה אמריקאית שמפוזרות ברחבי המסעדה (באדיבות השף והבעלים דייוויד לוי), לצד גזרי עיתון על הקירות ואקווריום שקיבל מקום טוב באמצע. כמו אוהדים אמיתיים הגענו קצת לפני שריקת הפתיחה, כדי לספוג קצת מהאווירה. התיישבנו בתא מרופד ולצידו, ממש מול הפנים, מסך פלזמה לפנים. לרגע חשבתי שאני מיוחד, אך אחרי סריקה קלה של המסעדה גיליתי שכולם זכו לכבוד הזה - המקום פשוט מפוצץ בטלוויזיות שטוחות. 13, ליתר דיוק, ספרתי.
בשולחן העגול שלידנו התהוותה לה אחוות גברים אמיתית. עייפים מהעבודה, רעבים לאוכל וצמאים לכדורגל - בדיוק הזמן לכמה שעות איכות עם החבר'ה. ההוא באמצע לבש חולצה של מילאן. "שום קשר להצהרת אופנה", הסברתי לחברה, "הוא פשוט ממש אוהב אותם". צעקת ה'פורצה מילאן!' שלו הסבירה את זה יותר טוב. סיימנו לנשנש את הפופקורן שהונח לנו על השולחן (והיה הפתעה נעימה), וכשבקהאם, רונאלדיניו ורוני עשו מתיחות אחרונות, גם אנחנו החלטנו לעשות חימום ולקחנו יחד סלסלת פטריות מעופפות (58 ₪) - פטריות יער ושמפיניון מטוגנות בבצק בירה, מנה גדולה ומספיקה לשניים, בטח כשעוד שומרים מקום לבשר.
שריקת הפתיחה. רעש גברי ברקע ושידור באיכות HD - מרגיש כמו בסן סירו. אפילו החברה פתחה זוג עיניים והוסיפה חיוך מרוצה. ארבע דקות אחר כך, בדיוק בזמן הלגימה הראשונה שלה מהיין (גוורצטרמינר, 27 ₪ לכוס), רונאלדיניו חגג שער ראשון. המסעדה הפכה בשנייה לטריבונה צוהלת. אני חושב שההוא עם החולצה בכה. השחקנים המשיכו לרוץ שם על הדשא במילאנו וזה עשה אותנו רעבים. היא הזמינה קוטלט (86 ₪) - 500 גרם עסיסיים של צלע לבן. גם כאן מדובר במנה גדולה מאוד שאפילו אחרי סיוע באדיבותי, לא חוסלה כליל.
אני הזמנתי, בהמלצת המלצר, את גולת הכותרת של המקום: מבצע מיוחד המציע המבורגר 'Big One' (300 גרם בשר בקר ונגיעות של כבש) ב-44 ₪ במקום 46 ₪, כשהדיל כולל גם שליש סטלה והזדמנות להגריל טיסה לניו יורק. ביקשתי לרפד את ההמבורגר עם גבינת צ'דר (תוספת של 11 ₪) ולא הצטערתי לרגע. ביקשתי גם להטות את ההגרלה לטובתי, ונאלצתי להסתפק בסירוב מחוייך. נראה שעם כל ביס הבטן שלנו מתמלאת, ומילאן הופכת מנומנמת. שלושה שערים ספגו האיטלקים עד שסיימנו, בקושי, לאכול.
ההוא עם החולצה סבל מהתוצאה והתנחם בבשר שעל הצלחת, אנחנו עודדנו בשקט תוך כדי ניסיון להוריד את האוכל עם אחד קולה ואחד זירו (11 ש"ח). התמונה בפלזמה חדה היתה כתער ואפשר היה להבחין בכל טיפת זיעה שנטפה מהפנים המפורסמות של בקהאם. הבריטי העייף יצא לנוח, המחליף שלו הבקיע קצת אחר כך וסיפק אשליה בלבד להוא שלידנו (נו, זה עם החולצה), שהטביע את יגונו בעוד סטלה קרירה ומנחמת.
קינחנו עם קיפוד (46 ₪) - טורט שכולו שוקולד חלב ומריר מבלגיה, עם גנאש שוקולד למעלה ושני גושי קצפת מכל צד, כשלצד כל זה נח לו קפה הפוך על השולחן (14 ₪ למאג). חמש דקות לשריקת הסיום: ההם עדיין רצים שם ואנחנו כבר על הקרשים. ספורטאים אנחנו לא, אבל למי אכפת? מילאן אכלה אותה, אנחנו אכלנו מצוין. החברה אף הגדילה ואמרה "היה כיף, היה טעים. חבל שרונאלדיניו החמיץ לקראת הסוף".
סליחה, האם שמעתי נכון? האם החברה, שכדורגל הוא ממנה והלאה, נמסה בזכות משחק עילאי מליגת האלופות? האם ייתכן שמצאתי את הנוסחה? האם אוונגרד הפך אותה לאוהדת מושבעת? כנראה שלא. אבל היא בטח לא תתנגד שאני אקח אותה לשם שוב. בעיקר בגלל האוכל והאווירה, אבל גם בגלל הגולים.
* הכותב היה אורח המקום.
* רוצים גם אתם לאכול באוונגרד? לחצו כאן וקבלו קופון שווה במיוחד.
*הכתבה מכילה תוכן שיווקי
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת