רחוב שינקין עובר בשנים האחרונות תהליך מתמשך של הפיכה לקניון לא מקורה, ובעיקר מיוזע וצפוף. את תהילת העבר האופנתית החליף בולמוס שופינג טרנדי של נערות פריפריליות בחצאיות קצרות מדי. עיקר בתי העסק שנותרו בו הם בתי קפה פונקציונליים וסבירים-מינוס שמשמשים את המוני קנייניות המותגים להפוגות קפה בין גיהוץ כרטיס האשראי למשנהו. בימי שלישי ושישי הדף האוכלוסייה קשה במיוחד בגלל מדרחוב נחלת בנימין הסמוך, שמציע אינסוף צעצועי עץ כעורים ויצירתיים מדי. לאחרונה אפילו סניף ה"אוזן השלישית" הותיק ברח מהרחוב, כך שהשריד האחרון ברחוב שעוד ניתן לבטא את שמו בטון מאנפף הוא המוסד הקולינרי התל אביבי "אורנה ואלה".

לכתוב על "אורנה ואלה" זה עסק קצת ממולכד. מיחזור זה אמנם בריא לסביבה – אבל לא כל כך פוטוגני. מצד אחד, הן ראויות לכל סופרלטיב סופר מפרגן. מצד שני, במהלך יותר מ-12 השנים שבהן המקום קיים ומזין את פיותיהם המאותגרים של תל אביבים ותיקים יותר ופחות – כבר כתבו עליהן פחות או יותר הכל. בתור מוסד קולינרי הן הפכו לקונצנזוס יציב השומר על צביון וסטנדרטים מעוררי התפעלות בכל הקשור לקולינריה ושירות, ולמקום משכנם של בני תרבות מוערכים יותר ופחות שמערים לקרבם מדי יום מנות שנכנסו חזק למיתולוגיה המקומית. מעגל הלקוחות ממשיך להתרחב תדיר, ליצור הדים ולשלוח גרורות משפחתיות, שיבואו לטעום גם. על לביבות הבטטה הכה פופולריות שלהן, למשל, לא נכתוב היום, ולו רק כדי לנסות להיחלץ ממלכוד המיחזור.

המקום נטול מניירות והצטעצעויות מיותרות. העיצוב לבן, הקירות חפים מקישוטים, כמו גם האקוסטיקה - אף פעם לא מתנגנת מוזיקה ברקע. פה סומכים על האוכל, נותנים לו לדבר. ויש לו מה להגיד.

לאחרונה עבר התפריט תהפוכות. במהלך כל היום מוגש תפריט קבוע ומצומצם משמעותית, אך אל חשש - מנות הדגל עדיין כאן. מלבד התפריט הבסיסי, מוגש בכל שבוע תפריט שבועי חדש – המציע מנות שונות בבוקר ובערב. המשמעות של העניין היא שתוכלו לטעום מנות חדשות בכל שבוע, ומנות שונות בכל שלב ביום. כך, הופך לאיטו המקום לביסטרו אמיתי.

אנחנו הגענו לארוחת ערב, בסופו של יום שלישי, עם שוך הקרבות ברחוב. את מה שאכלנו שם תוכלו להספיק לאכול עד מוצ"ש, או אז יפציעו שבוע ותפריט חדישים. מהתפריט הקבוע לקחנו את הסלט הירוק (27 ₪), שעל אף פשטותו היחסית, הוא הכל חוץ מסלט ירוק בנאלי. ריבועי החסה מהונדסים, מטופחים ורעננים זוכים כאן ללטיפה של רוטב על בסיס קשקבל, אנשובי והדרים, ביניהם מתחבאות פיסות גבינת עזים מצוינת, דפי פרמזן, וקרוטונים פריכים. המלצר שלנו הפציר בנו לנסות את המאזטים (יפה שלא נשברו וקראו להם טאפאס) אז הזמנו שניים מהם: בריוש תאנים עם גבינת גורגונזולה, וסביצ'ה על סלט קינואה מרענן עם המון עשבים קצוצים (10-15 ₪). לעיקריות בחרנו גולש טלה על פירה חצילים (68 ₪). הגולש בושל ארוכות במיציו והגיע למקום שכולו טוב – נימוח, ארומטי, מרוכז בעצמו ובטעמיו. הפירה היה קצת פחות מוצלח בעיניי, וסבל ממרקם שמנוני. אכלנו גם תבשיל אקזוטי של פילה בס מבושל בחלב קוקוס, דלעת וקארי (76 ₪) שהוגש עם קערית אורז בסמטי לבן, וחוסל עד תום בהנאה לא מתנצלת. לקינוח לקחנו עוד קוקטייל שמפניה תותים (עם וודקה ומחית תותים, 32 ₪) ועוגת פטל בחושה – שבאמת כבר הייתה יותר מדי. שבעים ומרוצים לאללה, גלגלנו את כרסנו המשתפלת במורד הרחוב הריק כמעט לגמרי. תענוג.

*הכותבת היתה אורחת המקום.