אי שם, בקצה הכביש החוצה את באר יעקב שליד המחנה הצבאי צריפין, שוכנת אחת המסעדות היפות ביותר בארץ. אתה נכנס בנסיעה בשער המקום, ומרגיש כאילו באת בשעריה של אחוזה מהימים של פעם. הדרך עד למסעדה עצמה רצופה מבנים ישנים, ובסופה, כמו היהלום שבכתר, מסעדת חוות אלנבי. המבנה צופן בין קירותיו היסטוריה רבת שנים. באחת התקופות שימש המקום כמפקדתו של אלנבי (ומכאן שמה של המסעדה) ובהמשך הדרך כבש צה"ל את המקום (אנחנו ניצחנו!), ומאז המתין הוא שנים רבות לייעודו האמיתי – בית אוכל.
הבית הוא מאותם בניינים רבי שנים, ששופצו מהמסד עד לטפחות. המבנה עשוי חללים-חללים, רצפתו מקושטת באריחים במראה עתיק והוא מאוכלס בשולחנות יפיפיים, במראה כולל שמשדר אלגנטיות רבה.
לצדו של המבנה משתרעת חצר רחבת ידיים, עטויה דק מעץ, בתוך טבע של עצים רבים. ביום שבת האחרון, השמש נתנה מעצמה קרניים חמימות. השלווה הטבעית שבמקום, יחד עם חום השמש המלטף ומוזיקה ישראלית טובה בווליום הנכון, השרתה רוגע. בין אם המקום משרה שמחה על מלצרי המקום, ובין אם המלצרים הם כאלה מטבעם, חיוכם משתלב בסביבה ומשלים את האווירה המיוחדת.
המסעדה מצויה עדיין בהרצה, ועל כן עדיין אין בידה תפריט יין של ממש, והיא מציעה לאורחיה מספר מצומצם ביותר של יינות. תפריט האלכוהול לעומת זאת מגוון ועשיר ואם אתם בעניין תוכלו ללכת מהקל אל הכבד החל מבריזר (25 ₪), דרך מבחר נאה של בירות (חצי גולדסטאר מהחבית ב-19 ₪ בלבד), וודקות וטקילות במחירים סבירים בהחלט, ועד קוניאק X.O של הנסי (127 ₪) לכבדים באמת.
התפריט ביום שבת הנו פשוט מזה הקיים בכל יתר ימות השבוע, והוא נוטל מהסועד את הצורך לבחור לעצמו מנות פתיחה. בתפריט יום שבת מקבל השולחן שני סוגי פוקאצ'ות ומבחר של סלטים. הפוקאצ'ות היו נחמדות. אחת גולגלה בטרם אפייה עם פיסות של בשר, והשנייה הייתה פוקאצ'ה רגילה. עם הפוקאצ'ות הוגשו גם טפנד ופסטו. כוכב הסלטים היה ללא ספק חציל בלאדי בטחינה, שהיה רך, חמים, עם טעמי חריכה וטחינה נעימים. האחרים, ובכלל זה סלט חצילים, סלט כרוב וסלט עגבניות חרוכות, היו נחמדים, אבל לא הגיעו לדרגת החציל שאהבנו.
בעיקריות נחלקנו. יפעת, צמחונית אדוקה וחטובה למראה, ניצבה מול תפריט יום שבת שהנו בשרי בעיקרו, ומצאה מפלט במנה של ניוקי עם ירקות שורש ופסטו. הח"מ, שהזדקק למנת בשר עסיסית, הזמין טבעות פילה במידת עשייה מדיום-רייר. אז ככה: המנה של הניוקי הייתה ענקית והכילה שפע רב של כופתאות גדולות, אך ברוטב שעטף את המנה הטעמים היו עדינים מדי. דווקא הקטנה קלה של המנה וכיוון נכון יותר של מד הטעמים ברוטב יעלה את המנה דרגה. הפילה, היה מוצלח, אבל לטעמי ייתכן שטוב יותר יהיה לה אם תוגש עם תוספת קלה יותר מאשר הפירה ששכן בבסיסה.
לאחר כל אלה, כבעלי שליחות אמיתית, המשכנו לקינוח, והזמנו מנה העונה לשם "פרלין", והיא בעצם מוס שוקולד, שהוגש ברוטב טופי עשיר.
ארזנו לנו מעט רוגע ושלווה בטייק אווי, ועשינו דרכנו בחזרה לכרך הגדול והסואן, מבקשים למצות את המעט שנותר מאותו יום שבת, בטרם ירים ראשו שבוע עבודה חדש ועמוס.
*הכותב היה אורח המסעדה.
*הכתבה מכילה תוכן שיווקי
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת