בליניסימה

'בליני' נמצאת אולי במיקום הכי שווה שיש, במרכז סוזן דלל שבליבה של נווה צדק, השכונה הכי מגניבה בתל אביב, ואם תשאלו אותי גם הכי יפה, ואם תשאלו אותי עוד פעם אז גם בארץ. ולמרות שאף אחד לא באמת שואל אותי, אציין גם שלדעתי זו אחת המסעדות השוות באזור - מפות משובצות, אווירה מחויכת, יותר משפה אחת שמתדברת ברקע, שף חביב במיוחד ובחור מחויט אחד שאם אין לו קשרים (אתם יודעים על מה אני מדבר) בסיציליה אז אני צלחת אנטיפסטי.
גם אם זו לא המסקנה הראשונה שהגעתי אליה, אסכם לפני שאפרט ואומר שמדובר במסעדה עם אופי, שלא משנה מה קורה מסביב היא נשארת בשלה, עם אותו סגנון ישיר ואותו קהל יעד שתמיד יאהב לחזור, כבר 14 שנים.

הגענו למסעדה, אמי ואני, בערב יום שלישי צונן. אני לא יודע הרבה, אבל מספיק בשביל להבין שזה ממש לא מובן מאליו שמסעדה תהיה מלאה כל כך בערב אמצע שבוע, בייחוד בתקופה כזו (ושום אזכור למילת ה-מ' המאוסה). למען האמת, כבר די הרבה זמן שלא ראיתי מסעדה מלאה באנשים.
בצל חגיגות יום ההולדת ה-14 של המסעדה, מוגש תפריט טעימות עם 14 מנות ועוד אחת לשנה הבאה. קצת מלחיץ המושג הזה של ארוחת טעימות בשביל רעבתן שכמותי, כי אני מייד מדמיין ארוחת 14 ביסים, ועוד אחד לשנה הבאה. שוב אדלג לסוף לפני שאפרט ואומר שחששותיי התבדו, ושאפילו לא סיימתי חלק מהמנות, שומו שמיים.

ארוחה איטלקית טובה מתחילה, איך לא, ביין טוב. יין הבית של בליני, 'פרימיטיבו זינפנדל' של 'רוקה אלטה' (84 ₪ לבקבוק) מוגש בבקבוק ללא תווית ונמזג לכוסות שתייה רגילות ולא לכוסות יין, גם בשביל האווירה הביתית (אני מתאר לעצמי שככה שותים באיטליה) וגם בשביל שאני לא אשים לב כמה אני שותה. תכל'ס גם אם הייתי שם לב, הייתי שותה הרבה. כזה אני.
ארוחת טעימות טובה מתחילה גם עם קוקטייל, ובמקרה הזה קוקטייל בליני המורכב מנקטר אפרסקים, רום, שמפניה ויין אדום. מתקתק וצונן, המוגש לכל סועד. עכשיו אנחנו מוכנים לאכול, וגם זה קרה ללא עיכובים מיותרים, והתחיל עם פוקצ'ת הבית שנקלית מעל האח שבמסעדה, שלא ממש בערה אבל אני מניח שמתקן הקלייה שעליה כן. לצד הלחם הגיעו שני מטבלים - פסטו בזיליקום ופסטו פלפלים ועגבניות מיובשות. כמו שצריך.

לפני שמילאנו את עצמנו בלחם, הגיעו לשולחן שלל צלוחיות אנטיפסטי: קרוסטיני עם נקניק טוסקני מתחרז גם על הנייר וגם בפה; גבינת קפרינלה בתיבול שמן זית, אורגנו, שום ועלי דפנה, דמתה מאוד לקשקבל רק פחות עוקצנית; סלט סלק מתובל בשמן זית, חומץ בן יין אדום, שום, גבינת גורגונזולה וגם כוסברה, שהיא ירק השטן; גלילות פלפלים קלויים במילוי פילה אנשובי, שהיו מעולות (לא למדתי את התפריט בעל-פה, לא ידעתי מה מצפה לי והמילוי הפתיע לטובה); וגולת הכותרת מבחינתי, אולי אפילו של כל הארוחה, היו זוקיני צרובים על הגריל עם נענע טרייה, שמן זית ומלח אטלנטי. אף אחד לא הבין למה התלהבתי מזוקיני שנעשו בצורה כה פשוטה, אבל לדעתי זה בדיוק מה שגרם למנה להיות כל כך טעימה. מדהים שבכזו פשטות יוצרים כזה טעם. אולי אני קצת מגזים, אבל זכותי. בשלב הזה כבר הבנו מה עומד מולנו. חלק מהמנות לא סיימנו, פשוט מתוך חשש לעומס יתר בהמשך.

חששותינו המשיכו והתאמתו עם מרק קרם קישואים על בסיס שמנת ויין לבן, שום וכרישה עם קרם זעפרן וגבינת מסקרפונה. זה כבד כמו שזה נשמע, וחובבי השמנת יתמוגגו. לנו, רחמנא לצלן, היה חסר מלח, אבל טעות לעולם חוזרת, או בקיצור בקטנה. לא השארנו בצלחת. לאחר מכן הגיעו שתי מנות ביניים - ריזוטו פונגי (פטריות) ורביולי במילוי חצילים ופטה ברוטב קרם פלפלים. שתי המנות פגעו אצלי בנקודה רגישה. אני לא ממש אוהב חצילים וגם לא פטריות. את הריזוטו השארתי לאמא שהתענגה עליו, והרביולי דווקא היה לי טעים, ואם לי זה טעים, לאחרים זה מצוין.
בשלב הזה היינו מעט שתויים והרבה שבעים. כבר חלמנו על המיטה שבבית. אפשר להמשיך לחלום. הגיע הזמן למנה עיקרית.

ניתן לבחור בתפריט הטעימות אחת מבין שלוש מנות עיקריות. אמא בחרה בפילה מוסר בציר דגים, חמאת אנשובי ועשבי תיבול, שהיה טעים, ומי כמוני יודע, כי לה כבר לא היה מקום ועבדכם הנאמן סיים את המנה שלה. אני בחרתי בסקלופיני עגל בחמאה, יין לבן, שום ומרווה, שהוגש על מחבת לוהטת. גם את המנה הזו סיימתי, ולא צריך יותר מזה בשביל להבין שהיה מוצלח. בעוד אנו ממשיכים במאבקי "אני רוצה אבל קשה לי" עם המנות העיקריות, הפגין נוכחות שף המסעדה, אייל. בחור צעיר, בקושי בן 24, שכבר הגיע רחוק למדי וכל עתידו עוד לפניו.

השיחה התפתחה והתארכה, אייל כבר הצטרף אלינו לכוס יין, ובמהלך שעה וחצי (!) של הפגזת שאלות (בעיקר מצידנו) גם הוגשו לנו הקינוחים. מסתבר שעד לאחרונה נהגה בליני כמרבית המסעדות ורכשה קינוחים מוכנים. זה לא אומר שהם לא היו טובים, אבל זה לא אותו הדבר. לצוות המסעדה הצטרף קונדיטור בעל רזומה מפואר (המילים 'ראשי' ו'מזרין' נמצאות בו) שמכין מדי בוקר את כל הקינוחים, טרי-טרי. ההיגיון אומר שהמחירים עולים בהתאם לאיכות, אבל מסתבר שלא, ואפילו להיפך. לשולחן הגיעו טירמיסו צונן ומתקתק ועוגת גבינה ממולאת בסירופ. אמא לא חובבת קינוחים, ואני קורצתי מאותו חומר, מה גם שהיינו מפוצצים, ולכן לא סיימנו את הקינוחים (עם הקונדיטור הסליחה), אבל שניהם היו מעולים, בלי קשר. עוגת הגבינה מצוינת, והאיכות באה לידי ביטוי כאשר גם לאחר חצי שעה של המתנה שמר הטירמיסו על צורתו המקורית, חוץ ממחצבי הביסים שנגבו ממנו.

לא יודע אם ספרתם את המנות. אני לא ספרתי אז ולא סופר גם היום. בכל אופן, יש עוד אחת. את ארוחת הטעימות מסיימים עם שוט של סמבוקה בוערת עם כמה טיפות קפה. אני בעייתי כרגיל ולא אוהב אניס, אז ביקשתי לימונצ'לו (ועם האגו הגברי הסליחה). שניהם שרפו את דרכם לדם ולמוח, אבל זה לא אומר שהיינו מוכנים לעוד. השעה כבר חצי שעה אחר חצות, המסעדה ריקה לחלוטין ונראה לי שכולם כבר רוצים הביתה. איחלנו לאייל דרך צלחה, החתמנו דרכונים וחזרנו מאיטליה לתל אביב. מארוחת הטעימות בבליני, אגב, תוכלו ליהנות ב-140 ₪ לסועד בלבד. ישנה גם שמועה על ארוחת טעימות קצת שונה לכבוד עונת האביב. לסיכום נוכחתי שאוכל איטלקי זה לא רק פסטה, ונראה לי שמצאתי את מי שיוכיח את זה.

* הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי