פסטה מיאה אחת לדרך

כל השנה אנחנו מחכים לחופשה השנתית שלנו בחו"ל. לעיתים זה מרגיש כאילו אנחנו עובדים ועובדים רק כדי להגיע לרגע הזה בנתב"ג, בו רגלינו כבר לא על הקרקע וגם ראשנו כבר בעננים, והנה הגיע הרגע. אנחנו טסים בשבוע הבא לחו"ל, והפעם ליעד קצת תמוה בעיני רבים- איסלנד. כמובן שהר געש היה צריך להתפרץ רגע לפני נסיעתנו, הנה תראו- אפילו העולם מתרגש מכך שאנחנו סוף סוף טסים. קראנו רבות על היעד הנכסף, שכרנו ג'יפ, הזמנו מלונות וחוות- ומכל חומר הקריאה הרב על איסלנד, עולה כי בטיול הזה עומד להיות עקב אכילס אחד ברור ובולט: האוכל. כל הפורומים מציינים שהאוכל נטול כל ריגושים ואני אפילו לא רוצה לחשוב מה יגישו לי האיסלנדים. 

אי לכך ובהתאם לזאת, רגע לפני הטיסה- דרשתי בכל תוקף ארוחה הוגנת, כזאת שאוכל להתרפק על זיכרונותיה אי שם כשיגישו לי סטייקים מופשרים או דגים מלאי עצמות. המסעדה שנבחרה כיעד שלפני נתב"ג היתה פסטה מיה- האיטלקית החלבית ברמת החייל. טוב, זו לא אשמתי שאין מסעדה איסלנדית בארץ- אך לו הייתה היא בוודאי הייתה טובה מאלו שבאיסלנד. 

כדי לצנן את הגרון פצחנו לנו בבירה בשם 'בזלת אייל ענברי' (27 ₪)- שלמרות השם שמזכיר מערכון של ארץ נהדרת, הייתה נפלאה וקלילה, ואפילו הצלחנו להבחין ב"צבע הענברי העשיר" שהבטיחו על הבקבוק. משקה מרענן שלא נתקלנו בו, וקצת סיחרר אותנו- לכיוון חיובי כמובן.  

את הבירה ליווינו עם פוקאצ'ה בצל, צנוברים, גבינת קשקבל ורוקט (39 ₪)- פתיחה נפלאה ונימוחה, מסוכנת קלות למי שמפחדים "לשבוע מהלחם", אך לא מתורגלים כמונו חוששים ממכשולים.  

פסטה מיה, כמו אחיותיה בוילסון בתל אביב ובהוד השרון, היא איטלקית משפחתית שגם מעוצבת בהתאם, נטולת גינונים וחמימה, ובכל מסעדות הרשת אי אפשר להתעלם מדוכן הפסטות המקסים בכניסה, שם תוכלו להציץ בכל סוגי הפסטות שנעשות כאן במקום, ואפילו לקנות במשקל הביתה אם בא לכם.  

אנחנו אוהבים שמכינים לנו ולכן עברנו לשלב בחירת המנות העיקריות. בשלב הזה מגיע המלצר ובידו קלמר. לא לא, הוא לא רוצה חלילה שתבצעו עבודות יצירה- הוא רק רוצה לספר שבקלמר הזה תוכלו למצוא דוגמית מכל פסטה שמציעים היום במטבח- כיוון שכל יום הסוגים משתנים. מאוד כיף לבחור מתוך הקלמר, הרבה יותר מאשר מציור כמו שבדרך כלל מצפים מכם לבחור- ככה גם אפשר לחוש את הפסטה ולראות אם היא לרוחכם. (יצא לי קצת אייל שני, אך נתעלם באלגנטיות). ש', האיש שאוכל איטלקי הוא שמו השני, בחר ללא היסוס בפונגי קנלוני (79 ₪)- צינור פסטה עם מילוי של שלושה סוגי פטריות, ריקוטה, שמנת ויין לבן- ומעל רוטב עגבניות ושמנת. הקנלוני עצמו היה טעים, והפטריות הורגשו היטב, רק שלטעמי העגבניות השתלטו מעט על המנה. למרות הכבדות, הייתי מסתפקת ברוטב שמנת על המנה הזאת, מה שהיה מדגיש את טעמיה- אך בעיית השתלטות העגבניות היא עניין שאני סובלת ממנו מאז ומתמיד. הנה משהו לא משותף לי ולאייל שני. 

לעומת ש, בחרתי במשהו שאין בו שמץ של עגבניות: בכל יום ישנו רוטב 'שמנת ספיישל', רוטב שבו מוסיפים מרכיב מיוחד משתנה לשמנת. היום היה זה רוטב שמנת מלווה במרווה וגבינת צאן בשם 'איטליקו', שגם אני כמוכם לא שמעתי עליה מעולם. בדיקה קצרצרה שערכתי העלתה כי מדובר בגבינת צאן עדינה, קשה למחצה, עם טעם עמוק אך עדין. אכן, המנה הייתה נפלאה ללא עוררין: בחרתי בסוג של פסטה בשם 'בומבטי ירוק'- מעין צורה חלולה שבה השמנת יכולה לחדור אל תוך האטרייה, ולשם גיוון ביקשתי שיהיה ירוק, דהיינו עשוי על בסיס תרד- אך התרד לא מורגש. הרוטב היה מושלם: קרמי, עדין, לא גבינתי מדי, ואף המרווה העדינה הוסיפה נופך חגיגי. כמובן ש-ש' קינא עד מאוד וטבל את הקנלוני שלו ברוטב הקסום שלי. תופעת הדשא של השכן במיטבה. 

קינחנו בטארט אגסים שהוגש לצד גלידת וניל וקינמון(30 ₪)- הבצק היה נימוח וטרי, עדות לכך שכל הקינוחים נעשים כאן במקום, ולמרות שקינמון ואני מעולם לא היינו חברים טובים, הפעם נוכחותו הייתה ברוכה ומתבקשת. 

ארזנו את עצמו ואת פקלאותינו, לקחנו נשימה רגע לפני נתב"ג, והבטחנו להתרפק על זיכרונותיה של הפסטה הקסומה בערבות איסלנד, כשיגישו לנו תבשילים בלתי מזוהים.

*הכותבת הייתה אורחת המקום

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי