מחוזות ראצ'ה

מרוקאי ופולנייה יושבים במסעדה גרוזינית. נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל זה אנחנו היושבים לנו בראצ'ה, המסעדה הגרוזינית החדשה שנפתחה בירושלים לפני כחודש ימים, וכבר נראית כמו הדבר החם הבא בלילות הירושלמים.

רק לפני יומיים חבר שיודע שאני חובב מזון משובח זרק לי משפט על זה שאין כמו אוכל גרוזיני, והנה אנחנו כבר יושבים פה על הבר ומעיינים בתפריט שכל ניסיון לקרוא את שמות המנות בו, נשמע כמו שיעור למתקדמים ב'ברליץ'. למזלנו, מתחת לכל שם יש תיאור בעברית שאומר לנו ת'כלס במה מדובר. מולנו על הבר בקבוקי יין רבים מעץ מגולף, מוזיקה משונה באוויר, נברשות ושטיחים וכלי חרסינה עדינים. קשה להאמין שלפני כמה דקות צעדנו בחוץ בשנות האלפיים פלוס במדרחוב בחוצות ירושלים, שכבר מונחים בו פסי הרכבת הקלה (המכונה בפי המקומיים - רכבת תקלה). נדמה שאם נצא מהמסעדה נמצא עצמנו בתוך עיירה קטנה בהרי קווקז, שחבורת שיכורים שרה בקולי קולות במורד הרחוב ומרבדי פרחים מכסים את מדרונות הרי ראצ'ה.

SMS עצבני מהבטן שלי מזכיר לי שבעצם באנו לאכול. הצד המרוקאי שבי לא מוותר על סלטים ואנחנו פותחים שולחן עם פטריג'ני (22 ₪), שכבות חצילים בתערובת אגוזים ועשבי תיבול. לצידו כדורי איספנחי (24 ₪), שהוא טפנד תרד ואגוזי מלך - גרסה מקומית למעין ממרח פסטו, וגם סלט קידזמרי עוף (22 ₪) - סלט קר של רצועות חזה עוף. קריאות ההתלהבות הרמות ביותר נרשמו לפטריג'ני. האגוזים מככבים פה בכל סלט, וברוב המנות הטעמים (השונים לגמרי מכל מני מאכלים שאי-פעם אכלנו) נפלאים.

סיימנו את המנות וחיכינו למלצר שיפנה את השולחן כדי שנמשיך הלאה בארוחה אבל מסתבר שלא כך הדברים מתנהלים כאן. הגרוזינים, גאים בהכנסת האורחים שלהם, לא יעשו שום צעד שעלול להתפרש כדחיקה באורח. לכן יגישו את המנה הבאה בלי לפנות את השולחן (אלא אם-כן תבקשו במפורש) והצלחות פשוט נערמות זו על גבי זו.

בין לבין הגיעה אלינו לילי, בת למשפחת שימשילשווילי שהקימה את המסעדה עם כל ה'מישפוחה' - האחים ולילי על הניהול, אמא תינה מנצחת על המטבח, והצעירים על הבר והמלצור. המטבח הגרוזני חזק מאוד במאפים ולכן, בתור מנת ביניים הזמנו בהמלצתה שני מאפים: מאפה בשם בליני אשר במבט ראשון דומה לסיגר מרוקאי אבל טעמו שונה לגמרי. הבליני למעשה הינו גליל בצק פנקייק גרוזיני (בשונה מבצק של סיגרים) הממולא בתערובת בשרים עשירה, אותו טבלנו ברוטב טחמלי מסורתי (העשוי משזיפים ירוקים). החינקלי הינם כיסוני בצק ממולאים בתערובת בשר גרוזינית קלאסית (24 ₪). מומלץ מאוד לנסות.

הפולנייה ואני, שכשמסבירים לנו לאט אנחנו מבינים מהר, לא חיכינו הפעם למלצר שיפנה את ערמת הצלחות שהלכה וגבהה לה והמשכנו בסקרנות גוברת לעיין בתפריט. היופי בראצ'ה טמון בכך שערב כאן הוא הרבה מעבר לאוכל, מדובר בחוויה כוללת של עיצוב, מוזיקה, אלכוהול משובח, אוכל טוב ובעיקר אווירה שמחה. למרות ששנינו לא צרכני אלכוהול גדולים מדי, לילי התעקשה שנטעם את משקה הבית שאביה מכין: צ'אצ'א, מעין וודקה גרוזינית (18 ₪ לצ'ייסר). "פותח חסימות" היא אמרה, ואכן אחרי שני צ'ייסרים המסעדה קצת הסתחררה והאווירה התחממה.

בתפריט העיקריות יש גם פרגית ואנטרקוט (שאמרו לנו שהוא טוב מאוד) אבל היי, לא נסענו עד לגרוזיה כדי לאכול אנטרקוט. גם מבין המאכלים האותנטיים הבחירה קשה. תיאור כל המנות בכתב ובעל-פה מפתה מאוד. הצלחנו לצמצם את הבחירה לשתיים: קדירת בשר בקר ברוטב רימונים ובצל שנקראת ח'ליאה (82 ₪) שבשילוב עם האורז הלבן שהוגש עימה הייתה שמימית, ו'מבלמבלה' (78 ₪) חבל על הזמן לנסות לבטא את השם. מדובר במנה של קורקבנים, חלמוני ביצה קשים ופטריות שמפיניון טריות בתוספת צלחת תפוחי אדמה.

בשלב זה נשברנו. הר צלחות החרסינה שיובא מגרוזיה הישר לשולחן שלנו, ומזכיר יותר מכל כלים מבית סבתא, כבר הגיע עד האף, וביקשנו מהמלצר לפנות קצת. לאחר האיחוד המרגש בינינו לבין השולחן הפנוי מתמיד הוגשו מבחר עוגיות הבית, קנקן תה מסורתי (36 ₪) וזוג כוסות קטנטנות שכיף למלא שוב ושוב.

מדושני עונג מהסיום המתוק הבטנו סביב וראינו הרבה אנשים שמחים. ראצ'ה היא בהחלט תוספת נאה ומגוונת לנוף המסעדות בארץ, מסעדה גרוזינית אותנטית וכשרה. אמנם היא כאן רק חודש, אבל עושה רושם שהיא כאן כדי להישאר.

* הכותב היה אורח המקום.

* להזמנת שולחן במסעדה לחצו כאן.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי