יום האישה עם כוכבת משחקי השף: "ידעתי שאצליח"

"שאלה תמיד יהיו הבעיות שלי", צוחקת נאיפה, כשאני מתלוננת בפניה שאי אפשר להזמין מקום במסעדה שלה חודשים קדימה, ואכן, השפית הדרוזית שפרצה עשרות מחסומים פיזיים ומנטליים והפכה להיות שפית מפורסמת ובעלת מסעדה שהמילה פופולרית תהיה קטנה מדי עבורה, היא אחת הנשים הכי חרוצות בתעשייה שגם נהנית מכל רגע של עבודה קשה ("אין לי שום כוונה לצאת לחופשה בקרוב", היא אומרת, כשאני שואלת אם בא לה קצת לנוח לפעמים), וגם טיפוס ישיר שאומר לי בפרצוף שהיא צריכה לעבוד ואין לה יותר זמן לראיונות. אין צורך להציג את נאיפה מולא בת ה- 34, תושבת רמת גן (במקור ילידת ירכא), אמא לשתי בנות ונשואה לחאלד. השפית האהובה, שהתגלתה במשחקי השף ומנהלת כרגע את אחת המסעדות הכי מצליחות  בארץ, נבחרה על ידי מערכת זאפ רסט כאשת השנה שלנו, ובקושי מוצאת כמה דקות להתראיין לכתבה ליום האישה הבינלאומי.

צילום: אסף קרלה

מתי החלטת שאת רוצה להיות שפית?

"לאורך כל חיי גדלתי במשפחה שהאוכל היה חלק בלתי נפרד ממנה, תמיד אירחו אצלנו לארוחות ובכל הזדמנות אפשרית נכנסתי למטבח ללמוד מסבתא שלי את עקרונות המטבח הדרוזי".

היו נשים שהיוו עבורך מודל לחיקוי בתחילת דרכך?

"כן, סבתא שלי ואמא שלי תמיד היוו לי מקור להשראה ומודל לחיקוי, גם בצד הקולינרי וגם בצד המשפחתי והאישי".

היו מקרים בהם הרגשת שאת לא מקבלת את ההכרה המגיעה לך בגלל היותך אישה?

"היו פעמים מועטות שזה אכן קרה, זה היה מרגיז לפעמים לראות את המאמץ שאני משקיעה ולא לקבל את ההערכה המתאימה אבל לא נתתי למקרים האלה להסיט אותי מהמטרה".

את מרגישה שהמוצא שלך דווקא עוזר לך, או מעכב אותך – מבחינת הצלחה והכרה?

"אני חושבת שההצלחה שלי היא קודם כל בזכותי, לפני המוצא שלי אני קודם כל נאיפה בזכות עצמי, ההצלחה והכרה שלי מגיעה בעקבות עבודה קשה והשקעה אמיתית מהלב בכל פרט ופרט לאורך הדרך, אבל כמובן שלצד זה אין גאה ממני להיות דרוזית ולהוביל את הקולינריה וההיסטוריה שאני גדלתי עליה".

האם כשהתלמדת ללא תשלום אצל חיים כהן, בעלך העיר לך על כך שאת לא תורמת לפרנסת המשפחה?

"מעולם לא, חאלד תמיד היה ועדיין תומך בחלומות שלי, גם כשלפעמים זה בא על חשבון הבית הוא תמיד מאחוריי".

ההתחלה הזו היתה כרוכה בהרבה "הרמת גבות"?

כמובן שבהתחלה היו שהרימו גבות, אבל ברגע שהבנתי שזה התחום שאני רוצה לעסוק בו אף אחד לא יכל לעצור אותי. התשוקה שלי לבשל ולארח הייתה גדולה יותר מהכל.

כשפתחתי מסעדה היו לי רק 8 שנות ניסיון, לא 20, אז לא כולם האמינו בי. אבל  בן אדם שמחליט, מתכנן, מגשים ומביא תוצאות זו השורה התחתונה."

איך היה לך את האומץ? לא פחדת ליפול?

"ברגע שאתה ממוקד מטרה, אתה יודע מה אתה רוצה. אני מאוד בטוחה במה שאני מגישה, מאוד אוהבת את מה שאני מגישה מאוד עומדת מאחורי כל מנה. ברגע שהקהל מצביע ברגליים צריך לשמר את זה. זה לא משחק שנגמר, הכל תקין ממשיכים הלאה. זו עבודה בלי הפסקה".

איך את משלבת את שעות העבודה הארוכות עם גידול הבנות?

"יש לי ילדים גדולים. יש לי ילדה בת 13 וילדה בת 8. עם לו"ז וזמנים מדויקים אפשר לעשות הכל. יכולה להגיד לך שאני נפגשת עם הבנות שלי לדייטים שבועיים יותר מאמא שלא עובדת. אני מגיעה בבוקר למסעדה, עובדת עד השעה ארבע. בזמן הזה הבנות במסגרות וחוגים,. אני חוזרת הביתה בדיוק כשהן צריכות אותי מארבע עד שבע וחצי שמונה, ואז חוזרת חזרה למסעדה. ככה שאני גם אמא ותמיד יש סירים בבית. זה לא לבשל בשבת לכל השבוע, כל יום יש אוכל בבית, לא משנה מה. וגם אני ממלאה את התפקיד שלי בתור בעלת מקום, בתור שפית".

זה מאוד קשה, נראה לי

"זה לא קל. שום דבר לא קל בחיים. הכל עניין של הסתכלות. חזיתי את זה, תכננתי בראש שלי מה אני רוצה ואני פשוט מבצעת את זה ונהנית מכל רגע".

איך ידעת שהקהל יאהב את האוכל הזה?

"כי אני אוהבת את האוכל שאני מגישה. כשבניתי תפריט לא בניתי לפי טרנדים תל אביביים, לא חיפשתי מה שהכי קורה עכשיו. בניתי תפריט שאני אוהבת לאכול, שמזכיר לי אוכל שגדלתי עליו, אבל זה לא באמת אוכל דרוזי אלא אוכל דרוזי שעבר אינטרפרטציה של נאיפה. אני מאוד מאוד בטוחה במוצר שאני מביאה, ומאוד לא מתרגשת מזה שלא כולם יאהבו. לכן אני פשוט מגישה את האוכל שאני אוהבת, ולדייק אותו כמה שיותר - טעמים, חומרי גלם טריים, תהליכים והקפדה. יש לי מטבח פתוח כמו בית מרקחת הכל מתוקתק, טבחים מקצועיים, אפס טעויות. אבל צריך להיות כל הזמן על זה, אף פעם לא שגר ושכח. זה לעבוד פשוט בזה לשמור על הרמה הכי גבוהה תמיד".

בסבוסה מעשה ידיה. צילום: יוסף חיים

קורה לך שאת עושה טסטים ולא מרוצה מהתוצאה?

"יש מלא טסטים שהיו בבניות תפריטים שנפלו. שוב – שום מנה לא תיכנס לתפריט אם אני לא שלמה איתה. לא כי הקהל אולי לא יאהב את זה, זה לא השיקול, זה רק אם אני אוהבת את זה או לא, פה זה מתחיל ונגמר".

את אוהבת את הטסטים האלה?

"ברור שאני אוהבת, זה גם מגיע בגלים של מצבי רוח ותקופות, זה לא קרה בלחיצת כפתור, זה משהו מאוד רגיש".

מה את הכי אוהבת לאכול?

"אין לי משהו ספציפי" (צוחקת).

מה את הכי אוהבת לבשל?

"תבשילים בעיקר. אני אוהבת לגעת בבצק".

כשאת באה הביתה, מה את מנשנשת?

"אני לא אוכלת בלילה" (צוחקת) "זה כבר לא הגיל... אחרי סרוויס אני לא אוכלת."

למה, את מנשנשת בזמן הסרוויס?

"אני עובדת בזמן הסרוויס, למי יש זמן לנשנש..."

נראה שאת אוהבת את העבודה הקשה, ההארד קור

"אני מאוד אוהבת להיות על הקצה, ואני הכי טובה כשאני על הקצה"

את מתרגשת כשבאים מפורסמים למסעדה?

"אני מתרגשת כשבאים אורחים, כולם אורחים שלי, מבחינתי כל אורח חשוב באותה מידה".

יש משהו שמלחיץ אותך?

"בואי, לנהל מסעדה זה לא פשוט. זה לנהל 65 עובדים, לשלם להם משכורות, זה לא רק להיות שפית ובכותרות. זה לעבוד בזה. לעשות פוד קוסט, לבדוק שהכל תקין, שהסחורה טרייה, לנהל את העובדים, זה לא פשוט אבל אני אוהבת את זה. זה המקום שלי, זה משהו שחלמתי עליו. ואני לא מתלוננת, אני נהנית מהקושי. הרבה פעמים שואלים אותי 'איך את'? ואני עונה 'טוב מאוד וקשה מאוד'. זה תמיד בא ביחד".

את יוצאת לפעמים לחופש?

"איזה חופש" (צוחקת) "כרגע זה הזמן לעבוד. הרבה אומרים לי לכי תנוחי. לא רוצה לנוח, רוצה לעבוד קשה. אני יכולה לצאת לחופשה, הכל עניין של גישה והחלטה, אני מאוד קנאית למקום שלי, שהוא עדיין טרי ועדיין צריך אותי. הוא כמו תינוק, הוא צריך את אמא".

אנשים באים אלייך בטענות שאין מקום במסעדה?

"כן, וזה כיף".

בטח אנשים שמכירים אותך מנסים להתקמבן דרכך על שולחן

"כולם מכל כיוון מנסים, חברים, אנשים ששירתו עם בעלי, אין לך מושג עד איזה מעגל הגעתי, ותמיד כשאני מוצפת בהודעות אני אומרת לעצמי הלוואי שכל יום אני אתעורר לתלונות שאין מקום במסעדה שלי".

היית ממליצה לנשים אחרות שמתלבטות, להיות שפיות ובעלות מסעדה?

"בהחלט, אני מאמינה שכל אחת שחולמת ויש לה תשוקה אמיתית למקצוע יכולה להגשים את עצמה עם עבודה קשה ורצון אמיתי הכל אפשרי".