כיכר המדינה האמיתית: נויפלד ב"ג'ניה"

1. "כיכר המדינה" אף פעם לא הייתה כיכר המדינה. אפילו לא של מדינת תל אביב. לא ברור לי גם למה מדינה צריכה כיכר, אבל שישי בבוקר האחרון הפיל לי אסימון ישר למזרקה בדיזנגוף - כיכר המדינה האמיתית של ישראל, זו שמשקפת את העם הזה על כל העצבים הרופפים, השסעים, הטראומות והפחמימות שלנו, זו כיכר דיזנגוף. במשך עשרות שנים, הכיכר הזו סחבה על גבה את תדמית "הבועה", סמל הניתוק, מקלט אסקפיסטי לצעירים שיושבים על שפת המזרקה ומעמידים פנים שכל מה שקורה מעבר לכביש גהה הוא קונספט תיאורטי שגובל בשמועה.

2. אבל המציאות בישראל היא כמו מים. ומים, זורמים לכל מקום. אי אפשר לעצור אותם. והכיכר הזאת הפכה למיני ישראל - דוכנים של מחנות פוליטיים שמוכנים לריב איתכם על הבוקר ואוספים חתימות למען יוזמה שאף אחד לא יקרא ואף פעם לא תקרה. ויכוח התפילות הציבוריות... אנחנו ישראלים, אם אין לנו על מה לריב, אנחנו נמציא משהו. אבל יותר מהכל, השקט המצמרר של התמונות. מה שהתחיל כזעקת רחוב ספונטנית הפך לאנדרטה חיה שאי אפשר לברוח ממנה. והכי קורע, הכי שורף בבטן, אלו התמונות של אלה שכבר לא יחזרו. הכיכר הזו לא נותנת לך לשכוח לרגע, גם כשאתה בדרך לאספרסו, שעל כל החופש המובן מאליו הזה שילמנו, ואנחנו עדיין משלמים, במזומן ובדם.

 המים זורמים. ואנחנו משלמים. צילום: ליאור נויפלד

3. מה אנחנו עושים עם הדיסוננס המטורף הזה? מה שאנחנו תמיד עושים – הולכים לאכול. אני למשל, הכי אוהב את "ג'ניה" (על שמה של ג'ניה אוורבוך האדריכלית, שעיצבה את הבתים שסובבים את כיכר דיזנגוף). אם אתם מהעיר אתם מכירים, אם לא, אתם מכירים מהחדשות (תמיד שרוצים לבדוק ״האם התלאביבים ממשיכים לצאת גם כשיש אזעקות״ באים לצלם שם, משום מה). ומה הקטע של המקום? הוא לא צריך קטע. הקטע זה המיקום. הכי לוקאלי אבל הכי מזמין לאנשים שלא מתחברים לפלצנות תל אביבית. הכי קז'ואל, אבל עם מנות כייפיות, מתומחרות בהתאם לגודל שלהן ועם דרינק, ושמש נכונה, בשעה הנכונה, אתה עוד עלול להרגיש לרגע שאתה חי במציאות נכונה.

4. התיישבנו בשעה כזאת שהיא לא ארוחת בוקר ולא צהריים. כן כן אני יודע מה זה בראנץ׳, אני רק לא מאמין גדול בארוחות שאין להן שעה. אז פשוט הזמנו כל מיני, כל אחד לפי השעון הביולוגי שלו:

בנדיקט על בריוש, עם תרד, ביצים עלומות והולנדייז – קלאסיקה. מה יש להגיד.

 צילום: ליאור נויפלד

פיש אנד צ'יפס – עשוי יופי. רטבים מצוינים ליד. פיש אנד צ׳יפס זו לא מנה שצריך לדעת לעשות. צריך לדעת איך לא להרוס. בג׳ניה *לא* הורסים אותה מצוין.

 צילום: ליאור נויפלד

לינגוויני חמאת עגבניות, סטרצ'טלה, בזיליקום ושום – עשויה מצוין והסטרצ'טלה או איך שלא קוראים לבוראטה המפורקת הזאת, מרימה את המנה למקום טוב.

 צילום: ליאור נויפלד

מחבת פירות ים – שרימפס, קלמרי, שרי, צ׳ילי, חמאה, יין לבן, תרד, שום וכוסברה – אז ככה, א. זו המנה הכי וואליו פור מאני שיש, רק 82 ש״ח, וב. היא טעימה מאווווד למרות שאין בה שום דבר מתחכם. לפעמים לא צריך להתחכם, פשוט צריך לעשות טעים. ובסוף לנגב את הרוטב עם לחם השום שמוגש ליד.

 צילום: ליאור נויפלד

5. מה עוד יש פה? יש אחלה יין, לא זוכר את השמות אבל גם הזולים היו מצוינים. יש כל מיני מנות בראנץ׳ קלאסיים כמו סטייק&אגז, מקושקשת ואספרגוס או ברוסקטה אבוקדו, ויש גם פולנטה, טרטר שייטל וכל מיני מנות חלוקה כייפיות שאני עוד אחזור לטעום.

6. לשבת ב"ג'ניה״ ולהשקיף על כיכר דיזנגוף, זו תמצית הקיום שלנו פה. טוב זו הגזמה פראית, אבל זה כן סמל ישראלי. כן כן, באמצע תל אביב, עלק בועה אבל המקום הכי לא בועתי שיש. בתל אביב יש הכל, ימין שמאל דתיים חילוניים עניים עשירים הפגנות בעד או נגד פליטים, הומלסים היספטרים סטודנטים מבריקים ואנשים מעצבנים. והכיכר כבר לא מה שהייתה פעם, לרע אבל גם לטוב. זה מה יש, זו המדינה שלנו, ומה שהכי חשוב זה לחיות, ובמקביל לזכור. ואם כבר חיים וזוכרים, מה, לא נשב לאכול?

צילום תמונת שער: ליאור נויפלד