נגישות
נגישות

לחמנייה עם חביתה = ילדות ישראלית

יותר מכל מאכל אחר. בשבילי זה חמישי בערב, משחק של מכבי כדורסל בגביע אירופה, אמא שלי עושה לי לחמנייה קלועה עם חביתה, לפעמים אפילו שתיים כי הילד צריך לגדול, ביס, קווין מגי, עוד ביס, ג׳מצ׳י לשלוש, עוד ביס, מכבי מנצחת את היוונים בחנוכה (תמיד היה משחק מול היוונים בחנוכה), ובאמת שלא היה משהו טעים יותר בעולם מזה, ובאמת שעד היום עדיין אין.

אבל... לשלם על זה כסף?

נכון, כל גבר שאי פעם הכין לעצמו כריך טעים השתעשע בראש עם המחשבה של ״בואנה, אני טוב בסנדוויץ׳ הזה אני, זו מנה שאם אני פותח דוכן, מוכר *רק* את הסנדוויץ׳ הזה, מכל הארץ יבואו, 1,000 חתיכות ביום, ואני מיליונר״. ועדיין, מדובר בכריך חביתה, מאכל כל כך קל להכנה שאפילו אבא שלי יודע להכין, ואבא שלי לא יודע להכין פרוסה עם שוקולד השחר. מדובר במאכל כל כך נגיש, שהוא תמיד עונה ״ערה״, בכל שעה, בכל מקום - בבוקר, בערב, בפיקניק, בנסיעה, בצופים, בנוער העובד, בנוער המובטל, בעבודה, מקסימום אתה קונה אותו ב-10 ש״ח מההוא שמביא בבוקר כריכים למשרד. אז מי, מי הולך לקנות את זה ב-40 ש״ח, ועוד לעמוד עבור זה בתור?

נעים מאוד, ליאור.

מה ההבדל בין ׳סלט ירקות׳ לבין ׳סלט ירקות גלילי׳? 15 ש״ח (עממי)

אנחנו, כולנו, מאז ומעולם, אוכלים סיפור. בבית אנחנו אוכלים סיפור של מסורת, סיפור של ביחד, סיפור של מתכון מדור לדור, ובחוץ – סיפור של מסעדת שוק או של מסעדת פינפונים, סיפור של מסעדת מישלן או של מסעדת פועלים. התיאורים של אייל שני או התמציתיות של ״מנה מס׳ 24״ במסעדת רחוב אסייתית אמיתית, סומלייה שמלרלר על עפיצות וטאנינים או שווארמייה סודית שפתוחה רק שעתיים ביום, אין הוראות הגעה, אין סלטים ואין בשר, עד כדי כך האוכל שם טעים. אנחנו גם לא באמת יוצאים מהבית כדי לשבוע – לשבוע אפשר די בקלות עם 3 רכיבים מהמקרר או עם וולט. אנחנו יוצאים מהבית כדי לבלות, ולרוב, אנחנו הישראלים אוהבים ללכת ל... לאן שכולם הולכים, מקסימום אחרי זה לקטר ש״היו שם מלא אנשים״ (כאילו דא, אתם חלק מהאנשים).

אז מה הסיפור של לחם חביתה? קל. זה הסיפור שכולם מדברים עליו. השיר שנדבק לך לראש כמו שטחינה נדבקת לבגדים, הקליפ המטופש להחריד עם רמת הפקה של ״זהו זה״ באייטיז, השיתופים בטיקטוק, הטייקאופים ביוטיוב, הדאחקות על זה בטוויטר ז״ל, מדובר בהצלחה שיווקית מטורפת. ואל תאמינו לאף מומחה שמסביר לכם איך זה הצליח, כי אין הסבר. זה פוקס. אחד למיליון. אין היגיון בשיגעון. לא כל מנה אפשר להפוך למתכון.

 הסיפור שכולם מדברים עליו. צילום: ליאור נויפלד

במסעדת ״הסושי והפסטה״ אתה יודע שני דברים – הסושי לא טעים, והפסטה לא טעימה (אוסף פרטי)

אולי בעצם יש עוד משהו - ההתמקדות במנה אחת. מקום של סושי בטוח עושה סושי ברמה. חומוסייה רצינית היא כזו שעושה רק חומוס, גג של הגג קצת פלאפל ליד. רק מהצמצום הזה, אתה מרגיש מיוחד. לברוס לי יש משפט שאומר ״אני לא מפחד מאדם שהתאמן על 10,000 בעיטות פעם אחת, אלא מאדם שהתאמן על בעיטה אחת 10,000 פעמים״. הסיפור של ״לחם חביתה״ נשמע לי מפחיד בקטע טוב – אם עושים שם רק לחם עם חביתה, כל יום, כל היום, כל השנה, עשרות אלפי מנות לפחות, אז שמעו, הם בטוח יודעים להכין לחם עם חביתה שהוא פאקינג טוב.

 לחם עם חביתה שהוא פאקינג טוב. צילום: ליאור נויפלד

שישי בבוקר, יום יפה (השיר היה צריך להיות כזה. שבת זה יום קשוח)

אז ארזתי את הילד בשישי בבוקר, ונסענו לפופ-אפ של לחם חביתה בתל אביב (עם כל הכבוד לטיקטוק, אני לא נוסע למסעדה בנתניה בשביל חביתה) שהתמקם במתחם הפודטראקס ״DNA״ בקומת הכניסה של עזריאלי. רבע לעשר בבוקר, המתחם סגור, האורות של כל המתחם עדיין כבויים, וכבר – יש תור. לכולם יש את אותו מבט בעיניים ״כן, ראינו את זה בטיקטוק, אנחנו יודעים, זה בסך הכל לחם חביתה, כן, מדובר בשישי בבוקר, הכל ידוע אבא, באנו בשם הטרנד. אין בזה שום בושה, אלה החיים״, מאבטח (!!!) שמסדר את התור יפה יפה כדי שלא יעופו פה באוויר כיסאות כתר פלסטיק בגלל מישהו שהתרגז שעקפו אותו בתור למרגז, מלא עובדים שכבר חותכים מבעוד מעוד באגטים, עמדת תשלום נפרדת מעמדת ההגשה, ובקיצור – יעילות שאם המדינה הייתה מתנהלת ככה, אולי היינו במקום אחר עכשיו.

עשרים דקות אחרי זה, העסק מניע, ואז עולה ההתלבטות - מצד אחד בוקר, הכי מתאים באגט חביתה פשוט קלאסי, לא בשר ולא עניינים, אבל מצד שני, הזמנו באגט אחד עם חביתת קבב ובאגט נוסף עם חביתת מרגז, כי אם כבר להגזים עם משהו, אז עד הסוף.

 מתחם הפודטראקס DNA. צילום: ליאור נויפלד

״נו? שווה משהו כל הרעש הזה?״ (גבר שישב לידנו וחיכה למשפחה שלו שעמדה בתור מקווה לניסים או לפחות לנפלאות).

אל תבואו לפה כדי לחפש פסגה קולינרית של חומרי גלם - הבאגט הוא הכי פשוט שיש, החביתה היא חביתה, המרגז בסדר גמור והקבב, למרות שהשתלב בצורה מפתיעה מאוד עם החביתה, הוא אחלה קבב. אבל פשוט קבב. הבאגט שתקענו היה משביע מאוד (האקדמיה ללשון צריכה להכריע כבר בנושא – באגט זה משהו שתוקעים, לא אוכלים. זו מנה באורך של מטר שאיכשהו נכנסת לגוף. אני שבע עד עכשיו, יומיים אחרי) ובשורה תחתונה – היה טעים. פשוט טעים, כמו באגט עם חביתה, תוספות ורטבים.

אז למה כן לבוא לפה? תבואו כי זה כיף. כיף לאכול סיפור טרי, שרק עכשיו התחיל להיות מסופר. כיף לאכול מה שכולם אוכלים עכשיו, אוכל הוא קודם כל ולפני הכל משהו שמחבר בין כולם. כיף לאכול משהו בזמן שלו, בטח עוד מעט נעבור גם ככה לטרנד הבא, אולי זו תהיה מנת מישלן 3 כוכבים, אולי זו תהיה פסטה שמנת פטריות. כשזה מגיע לסיפור ויראלי, הכל יכול להיות. תבואו כי יש תחושה של אהבה בתוך המנה הזאת, אהבה מונוגמית של אדם למנה אחת בלבד שהוא התחייב לה לכל החיים. תבואו, זו לא מנה של גמר מאסטר שף, אבל וואלה, זה טעים.

 המון באגטים מחכים לחביתה. צילום: ליאור נויפלד

צילום תמונת שער: ליאור נויפלד

אהבתם את הכתבה?

כתבה מהממת
53
פחות אהבתי
13

כתבות נוספות של ליאור נויפלד

Newsletter Icon