נויפלד מציג: שישי לווינסקאי

קובה

אני מעריץ של קובה. קצת קשה להסביר מאיפה זה מגיע. אנסה לפרק את זה לכמה עקרונות:

1. זו פחמימה ממולאת בבשר. גם שווארמה בפיתה זו פחמימה ממולאת בבשר. גם בורקס בשר. גם שניצל בחלה. העיקרון הפיזיקלי פה הוא פשוט, ומבוסס על חוכמתו הקולינרית של ג׳ואי מחברים – פחמימה? גוד. בשר? גוד.
2. קובה בורגול זה המלך של הפינגר פוד. בין כל מיני צ׳יפסים טעימים אבל חסרי כל ערך תזונתי, לבין כל מיני סושים שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, הקובה נמצא בול על הסוויט ספוט – אוכל אמיתי, עם מקורות קולינריים מכובדים, אבל עדיין בא לעשות שמח ולא בא לאכול את הראש.
3. בחיים עוד לא אמרתי ״לא״ לקובה. לא זוכר מצב שבו הציעו לי קובה ואמרתי ״לא בא לי, תודה״. אין חיה כזאת. אם קובה היה רץ בחירות, הסלוגן שלו היה ״קובה. ברור שכן, תביא״.
4. קובה הוא מאכל קופה מושלם. תהיו איתי רגע – אתם בחומוסייה (או מסעדה מזרחית, או משהו בסגנון), ניגשים לקופה כדי לשלם או כדי לקחת טייק אווי, ואז אתם מגלים שם צלחת קובה יפה ומושכת. אין לכם מצב לא להגיד למוכר ״ותוסיף לי עוד 2 קובה לחשבון״, לרוב בזמן שאחד הקובות כבר מתנשנש לכם בפה. מבחינתי שיהיה בחנות בגדים קובה בקופה, או בהום סנטר, או בקופת חולים, זה לא משנה. בכלל. קובה בקופה, ועדיף קופה אחת קודם.
5. האופציות. חמוסטה, דלעת, סלק, אורז, פטריות, כל אחד יכול למצוא את הקובה שלו.

הקובה של אבי בלוינסקי. צילום: ליאור נויפלד

אז הלכתי לאכול קובה בלווינסקי

עלינו על הרכבת הקלה, ירדנו באלנבי והתחלנו ללכת לכיוון ״הקובה של אבי״ בלווינסקי. אבל אז קרה לי מה שתמיד קורה לי בלווינסקי – אני הולך ברחוב, הלוך ושוב, ובא לי הכל. חבורות חבורות של תיירי סיורי אוכל בכל הגילאים והמינים והשפות מסתובבים סביבי, מילים כמו ״טעיםםםם״, ״סיומת מתקתקה״ או ״מסורת קולינרית״ נזרקות לאוויר, מכל פינה קופץ לי משהו שקורץ לי ״תאכל אותי, טיפשון״. אז התגלגלתי קודם כל, כדי לפתוח את התיאבון ולהרגיע את הסטרס, לטוני ואסתר. נשמור את הקובה למנה עיקרית. הנה כמה עקרונות שגורמו לי לדחות את הקובה לאחר כך:

1. אני אוהב לשלב בין מקומות. לא סתם סיורי האוכל למיניהם מצליחים, יש משהו משעמם בלשבת רק במקום אחד. אפילו כשאני יושב במקום אחד בארוחה או בבילוי, אני מקפיד להחליף את מקום הישיבה שלי יותר מפעם אחת, כדי לגוון בעין או לגוון בשיחה אם אני בקבוצה של יותר מ-4 אנשים.
2. השמועה אומרת ששף דוד וגנר לקח את המקום עליו. אני אוהב שמועות, אני אוהב תפריט חדש.
3. הייתי עם הבת שלי והתחשק לה ארוחת בוקר, ואני, כעיקרון חינוכי המשלב בין סמכות הורית להקניית ערכים לחיים, עושה תמיד מה שבא לה.

אז התיישבנו בטוני ואסתר

אם מגיע תייר לתל אביב לשעה, ומבקש לשבת במקום שיספר לו את סיפור העיר הזאת, כנראה שטוני ואסתר זו קפסולה מדויקת – אוכל מעולה, בתוך שכונה מתפוררת, אנשי עסקים מעורבבים עם היפסטרים דור 3.0, מלצרים מחויכים אבל כאלה שלבושים הרבה יותר טוב ועדכני ממך, תפריט על דף a4 מקומט שמרמז על טריות, בישראל של 2024 טריות זו כבר לא שאיפה קולינרית, זו מציאות שבה ממילא אי אפשר לתכנן כלום ליותר רחוק ממחר. צמוד ממש לאזור הישיבה יש ירידה למקלט שהוא בעצם מוזיאון עם שלט ״כניסה חינם למילואימניקים, חיילים, כוחות הביטחון, משפחות חטופים, משפחות מפונים וצופי ערוץ 14״ (בחיי. לא יודע אם זה ציני או רציני. לא סתם זו כמעט אותה מילה), וכולם חצי מחוברים וחצי מנותקים וחצי מקומיים וחצי תיירים, חצי תסריטאים או רעיונאים או יזמים עם רעיונות מדהימים, וחצי זוגות אן מפגש חברים בפרלמנט של שישי. ישראל הקטנה. ישראל, בקטנה.

הילדה הזמינה קלאסיקה, ביצת עין על חלה עם בזיליקום, וזה היה בול מה שזה צריך להיות – עשוי בול.

ביצה על חלה. צילום: ליאור נויפלד

הזמנתי קציצות פראסה על יוגורט עלי גפן ובצל ירוק, ותקשיבו, זה ביס נדיר. בגדול יכולתי לשבת ולאכול עוד 20 כאלה, פשוט לעשות יום פראסה ולחזור הביתה לישון.

אבל שנייה! באתי בשביל קובה!!!!

אז עברנו לאבי, בלווינסקי 53

לחומוס יש חומוסייה. להמבורגר יש המבורגרייה. לפלאפל יש פלאפלייה. אז למה בעצם שלקובה לא תהיה קובאייה? למה אין בכל 4 רחובות בממוצע מקום של קובה, שאפשר לשבת לאכול, או לקחת הביתה, או אפשר לעבור ולקחת קובה אחד לדרך? אז בלווינסקי 53 יש, וזה מקום חלום – כל סוגי הקובה שאתם מדמיינים, מטוגן, מבושל, בשרי, טבעוני, צבעוני, כמה שולחנות קטנים לאכילה מהירה ברחוב, מלא קופסאות לקחת הביתה. הכל מהיר, הכל באווירה של שישי בבוקר, כיתובים כייפים על הקיר, ובגדול, בא לך לקחת הכל.

רשמים ראשוניים (אצטרך לחזור שוב כדי לטעום את הכל):

קובה בורגול קלאסי – מעולה, גם מעטפת בורגול טעימה ומתובלת אבל גם לא משתלטת ומשאירה את הבמה להמון בשר טעים. הקובה ענק, שמנמן, כזה שאחד בפני עצמו הוא כמעט ארוחה. אז אכלתי שלושה.

עלי גפן וכרוב במילוי אורז – עוד מנה שאני לא באמת יכול להגיד לה לא, אבל לאחרונה, מאכזבת אותי בכל מיני מקומות. והנה, סופסוף מצאתי את מה שרציתי, טעמים מאוזנים ומדויקים, קצת חמצמץ קצת מתובל ובעיקר מגולגל מדויק. הכרוב היה הטעים ביותר שאכלתי מחוץ לפורדיס, וזו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לכרוב ממולא.

קציצות ירק – חביבות. אכלתי יותר טעימות. זה לא כזה משנה, כי בקובאייה, הולכים על קובה...

הדיספליי שם גדול, עשיר, מזמין, מפתה, ואני אחזור לשם שוב.

״עוד לא אכלנו קינוח״, אמרה הילדה.

צודקת.

מגוון מטורף של קובות. צילוןם: ליאור נויפלד

אז חזרנו לטוני ואסתר

התיישבנו שוב והזמנו איטון מס. אחרי שהזמנו הבנו שלא הבנו מה הזמנו. אז בדקנו באינטרנט – זה קינוח אנגלי מסורתי, מבוסס תותים, שמנת ומרנג, שעל פי הסיפור הומצא בקולג׳ איטון היוקרתי באנגליה, ויום אחד באיזה פיקניק הגיע איזה לברדור והתיישב עליו והרס אותו (מס = mess, יעני בלאגן), ובגלל זה מגישים אותו באופן מבורדק.

סיפור מאוד מוזר.

בכל מקרה, בגרסת טוני ואסתר מדובר בתותים, מסקרפונה, מרנג, בלסמי מצומצם ובזיליקום, והיא מוגשת חצי בלאגן וחצי מסודר, חצי נאמן למקור וחצי אינטרפרטציה מקומית, חצי פשוטה חצי שף. בדיוק כמו אזור לווינסקי – קצת פעם, קצת היום, קצת ביזי, קצת שאנטי, קצת מכל מה שיש לתל אביב ברחוב קטן ענק. וכן, היה טעים וכייפי ממש.

לסיכום

חזרנו לאבי, לקחנו קופסאות של כל מיני דברים טעימים הביתה, עלינו על הרכבת הקלה והחלטנו בינינו:

לווינסקי, לפחות פעם בחודש. קובה, מתי שרק אפשר.

*חלק מן המסעדות המופיעות בכתבה הינן לקוחות rest אך נבחרו ללא שיקולים מסחריים