תנו לאכול בשקט

תולדות המסעדנות הישראלית רצופה מלצריות ומלצרים איומים. השכר הבינוני, התנאים המחפירים, וחוסר האדיבות הישראלי הממוצע - חברו להם יחדיו לטיפוס אופייני של מלצר אדיש, מאחר ומתעלם. אבל בחיים, ומי שלא מאמין שיישאל את הגל, לכל תזה, יש אנטיתזה. וכך, נולד בשנים האחרונות דור חדש של מלצרים, שלא מפסיק לדחוף את האף לצלחת. כל שלושים שניות, פחות או יותר, הם באים ושואלים "אם הכל בסדר"?. כל שבע דקות, במקרה הטוב, הם מגיעים לנקות את המאפרה השליש מלאה. בשאר הזמן, הם נועצים בך עיניים, בציפייה דרוכה, לכך שאולי תזדקק למשהו. תחושת האכילה הופכת במיקרים כאלה לתחושת מצור. במקום שהמלצר ישרת אותך, אתה בעצם שם כדי לשרת אותו. אכילתך במסעדה נועדה למלא את הצורך ההכרחי עבור המלצרים - קיומם של הסועדים, אבל שם המשחק פה הוא הם ולא אתה. וכמובן שטיפ קטן אי אפשר לתת להם, שהרי הם שירתו אותך באדיבות כה רבה. וחוץ מזה, רק נראה אותך משאיר טיפ קטן. פעם אחת עשיתי את זה, והמלצר פשוט נזף בי. הייתי, לדבריו, "סועד גרוע".