רומן לסקר לאחר הפתיחה התיאורטית משהו,(ויסקי חלק1) הפעם ברצוני להתחיל לדבר על מהות הדברים, במילים אחרות: על ויסקי בתכלס. אז הפעם נדבר על אחד הסוגים הפופולריים ביותר של הויסקי, אשר לדעת רבים הוא הארכיטיפ של המשקה, והוא הויסקי הסקוטי, או בכינויו – הסקוטש. כלל אצבע ראשון: לעולם לא לערבב סקוטש סינגל משובח (הסברים בהמשך) עם משקאות אחרים. זהו בזבוז של משקה טוב ואף הסתכנות בפגיעה גופנית חמורה, בעיקר אם יש איזה סקוטי בסביבה. הסקוטים, כפי שניתן להבין, קנאים מאוד למשקה שלהם. מרק טווין אמר פעם כי "הויסקי עבור הסקוטי הוא כמו חלב-אם עבור שאר העולם". הויסקי הסקוטי, על כל צורותיו, נעשה מ100%דגנים, וזאת בניגוד לויסקים אחרים, הנעשים מתירס, תפוחי אדמה, או כל תערובת של הנ"ל. למרות זאת, הבדל מהותי קיים בין הסקוטיים : הסינגל מאלט לעומת הבלנדד. הסינגל מאלט, כשמו באנגלית, הוא ויסקי המכיל סוג דגן בלבד. ככלל, הסינגל מאלטים נחשבים ליוקרתיים והמשובחים יותר. סוג הדגן הוא קריטריון חשוב ביותר לקביעת איכותו וטעמו של ויסקי. למרות שישנם קריטריונים חשובים נוספים. גיל הויסקי, או שנות היישון שלו בחבית. הגיל המינימלי לצריכת ויסקי הוא 8 שנים. ויסקי בן 12 נחשב לסביר, ואילו ויסקי בן 18 שנה ויותר אמור להיות משקה משובח מאוד מאוד. המיקום הגיאוגרפי של המבשלה חשוב מאוד אף הוא. המיקום קובע את איכות המים, האדמה ויש האומרים אף האויר, שהם מרכיבים חשובים בקביעת טעמו ואיכויותיו של הויסקי. דווקא הויסקי מהאזורים ההרריים (Highland) נחשב ל"קליל" יותר. ואילו הויסקי מהעמקים המזרחיים הוא בעל הטעמים ה"מעושנים" יותר. מקור הטעם המעושן הוא באדמת הכבול הכבדה של אזור העמקים המזרחיים, אשר מעניקה למים המרכיבים את הויסקי את האיכויות האלה. הויסקי המעורבב, או ה"בלנדד" הוא אחיו הקטן וספוג-רגשי-הנחיתות של הסינגל מאלט. הבלנדד הוא ויסקי המורכב מלפחות 51% של סוג דגן אחד, כאשר היתר נקבע לפי ראות עיניו של היצרן. עם יד על הלב, בלנדד משובח הוא מתחרה ראוי לסינגל, כאשר הקריטריונים הם לרוב זהים: שנות יישון, איזור גיאוגרפי וכמובן: המסורת. הבלנדד הפופולרי ביותר הוא הג'וני ווקר. ועל ג'וני שווה להגיד כמה מילים. דירוג הויסקים של ג'וני ווקר נקבע לפי צבע התוית. הויסקי הפשוט ביותר הוא בעל תוית אדומה ומיושן 8 שנים. אל תגעו בויסקי הזה, הוא רע. אפילו הטיצ'רס כבר יותר טוב. הויסקי בן ה 12: הנושא תוית שחורה, הוא נעים וזוכה לאוהדים רבים, גם בישראל. גם את שאר הסוגים שווה לנסות, כמו את תוית הזהב או הכסף. שווה להסתכל על ה"גרין לייבל", אשר מיושן 15 שנה ונדיר למדי בפאבים המקומיים. אולם, התעלומה הגדולה ביותר, ולדעתי אף התרמית הגדולה ביותר, הוא משקה הדגל של החברה: ה"בלו לייבל". הויסקי בעל התוית הכחולה הוא היקר והיוקרתי ביותר בכל משפחת ג'וני. הבקבוקים ממוספרים ומחירם בחנויות ארצנו נע סביב 1500 ש"ח. אולם, בניגוד לשאר סוגי הג'וני, ושאר הויסקים בכלל, לא מופיע על התוית שלו כל מידע על שנות היישון שלו, סוג החבית, או כל מידע שימושי אחר, העוזר לקבוע את איכות וטעם הויסקי. למעשה, מופיעות על התוית רק תשבחות עצמיות סטנדרטיות (ויסקי מעולה, נעשה בשיטת יישון מסורתית), אשר ניתן למצוא גם על תוית השטוק 84' הישראלי המזעזע בטעמו. למרות ניסיונותיי הרבים לגלות את התעלומה, אשר כללו תשאול ברמנים כשהייתי בסקוטלנד וכתיבת אימיילים לאתר החברה באינטרנט, התעלומה בעינה עומדת, ולא נותר לי אלא להכריז על ה"בלו לייבל" כתרמית הגדולה ביותר של המאה ולקרוא לכם לא להתפתות לעסקאות מפוקפקות בשטח, פן תאכלו אותה חזק ו ב ג ד ו ל. אגב, המקום הרע ביותר לקניית ויסקי סקוטי הוא סקוטלנד. המחירים שערורייתיים. למי שלא הבין מדוע, שיקרא שוב את אמרתו של מרק טווין בראש הרשימה הזאת. Roman@rest.co.il
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת