מה יהיה בסופינו?

"זה יהיה ממש כמו פסטה מיאה ווילסון", אמר לי ג'ורג'ו סופינו, הבעלים של רשת פסטה מיאה כשהסניף החדש בהוד השרון היה בשלבי הקמה, "רק עם חניה". שזה בערך כמו להגיד שבואינג 747 זה ממש כמו טוסטוס, רק עם כנפיים. אין מי שלא נתקל בבעיית החניה המזעזעת של פסטה מיאה וילסון: אתה מגיע, עגמומי וחושש (כי אתה נערך נפשית לתור הצליח-למחצה שבחוץ) ואז, עוד לפני שאתה זוכה ליהנות מהתור, אתה מגלה שאין חניה חוקית בטווח קילומטרים, החניונים הסמוכים סגורים או מלאים או מיועדים למנויים בלבד ותרי"ג פקחי חניה אורבים לך על שפת המדרכת כשעל פרצופם הבעה של נמייה שזה עתה פגשה ארנבת.

המצב דומה למדי בסניפי רמת החי"ל ויהודה הלוי, כך שפסטה מיאה עם חניה זה רעיון מהפכני למשעי שמצדיק מועמדות לנובל או לפחות לפרס עמ"י. אבל, והנה מגיע אבל גדול, מתברר שהסניף החדש בהוד השרון נפלא מסיבות רבות ומגוונות. קודם – ואין מה לעשות, אפילו שאולי השף לא ייקח את זה כמחמאה – החניה היא באמת אטרקציה מסדר גודל קוסמי. אבל גם העיצוב הנעים, כולל קורות העץ בתקרה וארונות היין המפורזלים ראוי לכל שבח. האוכל טעים כרגיל, אם כי יש הרגשה שהתפריט של פסטה מיאה, קלאסי ככל שיהיה, מתחיל לגלות סימני עייפות (תיכף נידרש למשפט הטעון הזה), והגישה המכתיבה דגש על תפריט היינות (ונשבעת בנקיטת חפץ למחירים זולים להפליא), ראויה לכל שבח והלל.

בואו נחזור לתפריט. מה לעשות, אנו הלקוחות נולדנו לנג'ס. אם זה לא טוב, אנחנו רוצים שיחליפו. אם זה טוב, אנחנו רוצים שיגוונו. זה מעצבן ואפילו קצת לא הוגן, אבל כאלה הם החיים. התפריט של פסטה מיאה שמרני למדי. סוגי הפסטה, או לפחות צורותיה, משתנים מעת לעת, אבל הרטבים מגלים נאמנות לקאנון יציב, קלאסי ושמרני. כמעט הכל טעים, אין מעידות של בורות בישולית או אולטרה יצירתיות, אבל מעת לעת אתה מוצא את עצמך מייחל לאיזה תלתל.

שתי המנות החריגות היחידות שמצאתי בתפריט של המסעדה החדשה (וגם אותן בהחלט ייתכן שמגישים באחיותיה. לא בדקתי לעומק), הן מרק בשר צפון איטלקי ופבלובה של ערמונים. שתיהן הוזמנו חיש קל. המרק היה עשיר וטעים והוגש עם פרוסת לחם קלוי מרוחה בשמן. לצדו הוזמן גם מרק כתום עם קרוטונים ומנה של שני פרחי קישואים ממולאים. למעט מרק הבשר, נטו המנות הראשונות לכיוון השמן מאוד. לא שהן לא היו טעימות – הן היו ועוד איך, אבל מעודנות הן בטח לא היו. אולי זו החורפיות המתבקשת, אולי זה מה שנהוג לכנות אצלנו בטעות "כפרי" ואולי זה פקשוש קל. מכל מקום, אם פרונטו ואיל פסטיו התל אביביות מייצגות קו של איטלקיות מעודנת, נראה שפסטה מיאה, על מנותיה הטעימות, מתייצבת בקוטב השני – בישול דשן, כבד וסמיך.

הלזניה (הבשרית) הייתה מוצפת בבשמל. פסטה ברוטב ראגו (בולונז בפי העם) הייתה טעימה וטובה, כשהרוטב נוצק בשפע על פסטה בשני צבעים ובצורות חמודות ומשעשעות (תהרגו אותי אם אני יודע איך קוראים להן באיטלקית. מספיק קשה לי עם האם-איי שצריך להוציא כדי להזמין קפה הפוך בארקפה). למרות מבחר היינות האיטלקי הנרחב למדי, הוזמן דווקא יין אוסטרלי. יש גם יינות ישראליים, אבל התפריט מתמקד באיטלקיים ובדמויי-איטלקיים (כלומר ביינות ישראליים הנעשים ברוח איטלקית) ואלה אינם חביבים עלי כל כך.

דווקא הפבלובה אכזבה קצת: טעם הערמונים היה כה מתון עד שכמעט ולא הורגש כלל ונשיקת המרנג לא הייתה פריכה דיה. אבל פעמיים אספרסו טוב, לימונצ'לו קפוא וסמיך על חשבון הבית, שירות נעים וידעני, חשבון נמוך להפליא ובעיקר הידיעה שבחוץ מחכה לך מכונית נטולת קנס – כל אלה עשו את הביקור בסניף החדש של פסטה מיאה לעונג צרוף.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי