כשלמדתי בתיכון ע"ש דנמרק בירושלים, האיום הכי נפוץ במסדרונות היה מצד קרובי משפחה בדרגה שנייה ומעלה. הסכסוכים, בעיקר הפיזיים, היו נפתרים כאשר נכנסו לתמונה בני-דודים שגילם היה כפול אם לא משולש משנות הלימוד שלהם.
לצערי עוד לא זכיתי לבן דוד בתקופה ההיא והעורף שלי קיבל גוון סמוק לעיתים קרובות... אבל בעוד חודשיים, גם אני אוכל להתגאות בבן דוד עם חתימת שפם שיהפוך לגבר עם עלייתו לתורה ויטיל את צילו המאיים על זאטוטים מפוחדים.

קיבלתי על עצמי את המשימה לדאוג לעניין ההסעדה בתום הטקס שייערך בכותל. חשבתי בכיוון אחר, לוותר על הקישים ופלטת הגבינות, לבטל את הרביעיה הקאמרית ולפטר את המפיק. לסדר לבן דוד ארוע מרוקאי אותנטי וססגוני, כזה שהוא לא ישכח בחיים!

נפגשתי לארוחת צהריים עם רועי, המנהל של מסעדת 'הטאג'ין' כדי להבין מה יש למקום להציע בגזרת החוויה המרוקאית הייחודית. אחרי שדלת הזכוכית נטרקה מאחוריי, לא היה שום זכר לעולם שבחוץ.
העושר הויזואלי עמד בניגוד מוחלט לרחוב, אותו הסתירו תריסי עץ עדינים. הרגשה של בית-תה צפון-אפריקאי עם קריצה מלכותית, הקירות בגוון חול מדברי, התקרה אדמדמה ומעוטרת בקשתות בגובה העיניים, והתחושה הכללי היא של חמימות ביתית מפוארת.
בכל המקום בולטים חפצי אומנות ביבוא אישי ממרוקו הכוללים בעיקר כלי אוכל מסורתיים ויותר מ-300 טאג'ינים בשלל צבעים וגדלים. שלט צנוע מבשר שאפשר אפילו לרכוש אותם. במרכז החלל ניצב שולחן ארוך עליו סדורים בשורה טאג'ינים אימתניים שמעלים אדים מעוררי תאבון.

רועי מספר לי קצת על ההסטוריה של המקום וצמד הבעלים המיתולוגי טולדאנו ומרציאנו. אבל הראש שלי נמצא עמוק בתוך התבשילים, מדמיין את הטעמים שמסתתרים מתחת למכסים, כיצד הם יפיחו קצת חיים בחוגגים הפוטנציאלים. מלצר זריז מניח על השולחן קנקן לימונדה טרי ורועי משאיר אותי להתמודד עם האוכל.

כמו ילד בן שלוש עשרה אני חושף בסקרנות את התבשילים, מתלבט אם להעמיס קצת מכל מנה ולהתיישב בניחותא, או לתת את הכבוד לכל טאג'ין. לבסוף בחרתי בשילובים של מספר תבשילים על מצע קוסקוס. פתחתי עם תבשילי הבשר: 'מרקש' - דג מרוקאי חריף עם פלפלים, שום, כוסברה וגרגירי חומוס; 'טנג'יר' - סופריטו בשר עם תפוחי אדמה, ו'קזבלנקה' - קציצות בקר עם ירקות ורוטב פיקנטי. לא החמצתי גם את בר הסלטים עם הגזר המרוקאי, הסלק, החציל, הבצל הצלוי וכמובן החמוצים.
בסיבוב השני טעמתי מתבשילי העוף והדג: 'מדיטרנה' - דג מרוקאי חריף עם פלפלים, שום, כוסברה וגרגירי חומוס, ו'הרי האטלס' - רבע עוף עם פירות יבשים ושקדים קלויים.

המנות היו טעימות מאוד ושונות אחת מהשניה. כל אחת חשפה עוד צד מהמטבח המרוקאי המסורתי. הרגשתי שכבר אני נמצא בחגיגה. יש באוכל המרוקאי מרכיב של שמחה אמיתית, כזה שגורם לך לנקות את הצלחת ולבקש תוספת.

על בטן מלאה המשכתי את השיחה עם רועי והתבשרתי על פתיחת חדר VIP מהודר אפילו עוד יותר מהמסעדה עצמה. הדמיון שלי הרחיק לכת עם ילד בר מצווה שמפמפם סיגר, שותה קוניאק ומחלק דולרים לרקדניות בטן. התאכזבתי לשמוע שהחדר המיוחד יהיה מוכן רק בעוד מספר שבועות...

למרות שהראיתי התלהבות מהמקום ובאמת רציתי לכנס את המכובדים בטאג'ין, רועי הזכיר כבדרך אגב אופציות נוספות להנות מהקסם המרוקאי - את הארוע אפשר לקיים בכל מקום וליהנות משירותי הקייטרינג של הטאג'ין, או פשוט לוותר על השרות ולקחת הביתה אוכל מוכן טעים ואיכותי. נראה לי שהוא קלט אותי...

ברם, אם במקרה, ממש במקרה, ואין אירוע כלל וכלל, והבן דוד הוא פיקציה מפנטזיה ילדותית, וזאת הבר מצווה שמעולם לא חגגתי בעצמי, אפשר פשוט להיכנס למסעדת הטאג'ין ולאכול ביחד עם קהל נאמן ארוחת צהריים מעולה.

 

* הכתב היה אורח המקום.