צדים חוויות באל ציאד

ישנם אנשים שלא חוגגים ימי הולדת. רוב האנשים חוגגים את ימי ההולדת שלהם בצניעות, במאורע שגרתי. עוגה למשרד, אולי מסעדה בערב עם החצי השני, וטלפונים מחברים רחוקים ומשפחה. יש כאלה שמחכים כל השנה ליום הנכסף וכל שנה מארגנים לעצמם מסיבה רצינית כהלכתה. ויש את לודי. הוא מאמין שיום הולדת (לפחות יום ההולדת שלו) זה קיצור לשבוע יום הולדת. אני לא אלאה אתכם בכל הרפתקאות יום ההולדת שעברו עליו השנה (בעיקר הרפתקאות קולינריות), במקום זה אני אקח אתכם הישר אל אקורד הסיום של שבוע החגיגות שלפני נגינתו לא ידענו אם יהיה צורם או מרומם רוח.  

החלטנו להסתכן. טוב, לא בדיוק להסתכן כי מקורותיי יודעי הדבר המליצו לי על המקום לא אחת וסופסוף החלטתי שהנה – הגיע הזמן לנסות. אז את אקורד הסיום של שבוע היומולדת ניגנו אם כך במסעדת 'אל ציאד' בואך נצרת. המסעדה מסוגלת להכיל עד 150 סועדים בשתי הקומות שלה. אנחנו התיישבנו בתחתונה, אחרי מבט מעמיק בתפריט החלטנו שלודי ילך על מנת ים ואני על מנת יבשה וששנינו נרוץ על הסלטים המפורסמים (30 ₪ עם הזמנת מנה, 60 ₪ ללא הזמנת מנה) של 'אל ציאד' (שזה אומר הצייד). עכשיו, במידה והייתי מפרט כמה נהנינו מכל צלוחית סלט הייתי צריך הרבה יותר מקום ממה שמוקצה לי, על כן אתעכב על המנות שנגעו גם ללב ולא רק לחיך. ובכן, החומוס במקום היה אחד כזה שעושה כבוד גדול לגרגירים המשובחים מהם יוצר. הטחינה האיכותית צורפה לתערובת ביד זהירה ומיומנת, והמנה עצמה הייתה אחת מהחלקות ביותר ולוותה בשמן זית איכותי ובנדיבות ראויה לציון. בקיצור – חומוס שיכול היה להחזיק חומוסיה מובילה. מהחומוס דילגנו אל הטחינה הלימונית (כמו שאני אוהב), אל הסלט הטורקי עם הבצל, אל המטבוחה הקטיפתית, חטפנו כמה ביסים מסלט הירקות, חיסלנו כליל את ממרח החצילים בטחינה וחשבנו לתומנו שבזאת יסתיימו הסלטים. ככה זה כשאוכלים במסעדות מזרחיות סוג ב' כל החיים. מתרגלים להסתפק במועט. 

ב'אל ציאד' מתברר, חושבים קצת אחרת. לא עברו שתי דקות וגל נוסף של צלחות נחת על שולחננו. זה התחיל בסלט עגבניות שרי, פטרוזיליה ופלפלים חריפים, צלוחית זיתים סורים דפוקים, סלט טבולה חמצמץ וטרי, סלט גרגר נחלים (מושלם, אם כבר התעניינתם) והסתיים בסלט של בצל ירוק שנקצץ לטבעות, תובל בנענע, שמן זית ולימון וממנו היינו חייבים פשוט שתי קערות עמוקות כי אי אפשר היה להפסיק לאכול אותו. בקיצור, לא הרמנו את הראש מהשולחן לשנייה. כף מהטבולה המרענן, ביס מפיתה עם ניגוב הגון של חומוס, נגיסה מעגבניית השרי החריפה שעושה דמעות נפלאות בעיניים, טעימונת מהטחינה המרגיעה והופ – מתברר שעדיין לא סיימנו עם הסלטים. צלחת עם ערמת פיתות שנחצו לשני עיגולים, נמרחו בשום, שמן זית ועשבי תיבול וחוממו על הגריל הוגשה אל שולחננו ולצידה הוגשה צלחת עם לא פחות מקובה סרטנים (אלוהים, אני יודע שאתה לא מת על זה – אבל אתה חייב לעצמך לטעום את זה פעם), ראשי קלמרי מטוגנים וקוביות ענק של חלומי, מצופות ציפוי פריך ומטוגנות כהלכה. 

לא ראיתי בדיוק איך זה הגיע, כי כל ביס מקציצות הסרטנים גרמו לי לעילפון רגעי, אבל באיזשהו שלב היה לנו שם גם חציל קלוי עם קוביות פלפל אדום טרי. כשחושבים על זה, הארוחה הייתה יכולה להסתיים בשלב הזה ועדיין היינו מצהירים כי אקורד הסיום היה מוצלח במיוחד, אך הסלטים המשיכו לזרום. כל צלוחית שסיימנו הוחלפה באלגנטיות באחת אחרת, עד שהתחננו בפני המלצר הרחום שלנו שיחוס עלינו כי העיקריות בדרך וחראם על המקום בבטן. בסבר פנים רציני הנהן המלצר, הגיש לנו עוד ארבעה סלטים אחרונים ואחריהם הניח לפנינו את כלי העבודה. מאחר ואני בחרתי במיקס בשרים (80 ₪) קיבלתי מזלג וסכין סטייקים ומאחר ולודי הלך על לוקוס בגריל (250 ₪ לקילו), הוא קיבל מזלג ואת הכלי המדליק הזה שמפלטים איתו דגים.  

ברגע הזה לודי אחז בחוזקה בידי שבדיוק ניגבה עוד סיבוב מהחומוס הממכר הזה ואמר לי: "די, די, נו" אמרתי לו. "כאילו שזה יעזור". מן הסתם כשהגיעו העיקריות חומוס כבר לא היה בצלחת, הפיתות כבר עשו את דרכן בבטחה לתחתית הקיבה ורק מספר עלי גרגר נחלים נותרו עדות אילמת לכך שלפני העיקריות עוד היו פה סלטים. וכמה שהיינו מלאים – הריח שחדר לנחיריים מהצלחות שלנו כאילו פינה מקום במערכת העיכול לעיקריות. אני זכיתי לשיפוד פרגיות, שיפוד קבב (מנוקד בבצלים צלויים ועגבניות שרי צלויות) וצלע טלה עסיסית. לודי זכה לשני דגי לוקוס פתוחים, שרועים על עלי חסה רעננים, צלויים לכדי שלמות. לצד המנה שלי קיבלתי תבשיל תפוחי אדמה, עגבניות, בצל, פלפל חריף ועוד כמה מרכיבים שלא זיהיתי. מעין רוטב לבשרים. כל זה הוגש עם צ'יפס ביתי שלצערי כבר לא מוצאים היום יותר מדי כמותו וזוג תפוחי אדמה עשויים על הגריל.

מה אומר ומה אגיד? 'אל ציאד' התגלתה כאחד האקורדים הנעימים האלה שאתה לא רוצה שיגמרו, ואכן  אחרי העיקריות ישבנו בלי להזמין כלום דקות ארוכות ועיכלנו את החוויה. המפה הוחלפה באחרת וקערת תפוחים, אגסים ושזיפים שוגרה לעברינו בליווי צלוחית עם בוטנים מלוחים. חמוד, אבל אנחנו החלטנו להזמין כנאפה וקפה. זמן ההמתנה לכנאפה היה ארוך מהרגיל ותמהנו על כך, מתברר שאת הכנאפה ב'אל ציאד' מכינים לפי הזמנה מאפס ומחירו במסעדה אפס שקלים. כנ"ל לגבי הקפה המר עם הקצף המושלם הזה. אבל עזבו אתכם מהקפה -  כזאת כנאפה עוד לא יצא לי לטעום. כולנו מכירים את הסמרטוט הדביק בצבע כתום זוהר שמתוק אפילו מסוכר, אבל לשולחן שלנו הגיעה יצירה של שערות קדאיף קריספיות, שבבי פיסטוק חמימים, גבינת עיזים שעדיין זכרה שהיא גבינה ולא התחפשה למסטיק גבינתי, והשילוב בין המתיקות למליחות נטה בכנאפה שלנו למליחות דווקא, לסיכום – כנאפה מהאגדות. כשדידינו לכיוון המכונית שאלתי את לודי מה הוא אומר על אקורד הסיום של שבוע חגיגות יום ההולדת שלו. "זה לא היה אקורד", השיב. "זו הייתה יצירה מדהימה". תשובה משמחת ומדויקת. לבריאות ומזל טוב חבר יקר. אני אוהב אותך. 

*הכותב היה אורח המקום. 

רוצים גם אתם לאכול ב'אל ציאד'? לחצו כאן וקבלו קופון שווה במיוחד.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי