נגישות
נגישות
  • Facebook
  • Whatsapp
  • Facebook Messenger
  • Email

אחרי שלוש שנים ביחד בגליל העליון ערקנו מהירוק ירוק לטובת הלח לח של ישובי חוף הכרמל, כל אחד והתואר השני המשעמם שלו. אחרי שסידרנו כל אחד דירה לתפארת החלטנו שהגיע הזמן לחגוג את המעבר במקום שמבין באלכוהול, מקום עם היסטוריה, עם הרבה עץ ואם אפשר – שיהיה בו גם אוכל טוב. מתברר שבחיפה קהל הבליינים לא מאמין במסעדות מה שגרם להרבה פאבים לשדרג את התפריט מהשילוש ההיסטורי הקדוש של שניצלונים, צ'יפס והמבורגר לדברים הרבה יותר מגניבים ומספקים.

אחד המקומות שמוביל את הגל הנפלא הזה הוא פונדק הדב. המקום קיים כבר 20 שנה במרכז הכרמל שחף כמעט לחלוטין מפאבים ואפשר להגיד שעולים אליו לרגל קהלים מכל הבא ליד. סקירה מהירה של קהל המבקרים העלתה שולחן של אב (שבטח היה יוצא לכאן לפני 15 שנה)  ששותה עם בנו, תיירים אנגליים שמרגישים בבית, שולחן של בחורות שהוציאו אותי מריכוז, שולחן של כרמליסטים טיפוסיים ועוד אנשים שיודעים מה טוב.

אנחנו ישבנו על הבאר ואחרי מבט ארוך על מדף המשקאות המרשים ושיחה עם שמוליק, הבעלים, גילינו שבפונדק הדב מחזיקים לא פחות מ-120 סוגי וויסקי שונים. לזה אני קורא פונדק. גם בגזרת הבירות לא פראיירים פה – תשעה ברזים שונים ולא פחות מ-12 סוגים שונים של בירה בבקבוק. למרבה השמחה המחירים במקום הם גם מהנמוכים שבבארים החיפאיים מה שאומר שיש מצב שהם מההוגנים בארץ.

אלדי ואני הזמנו חצי גינס כל אחד (24 ₪ לשליש, 28 ₪ לחצי ליטר) והתחלנו לדבר מן הסתם על הלימודים המעייפים שלנו. עשיתי עם עצמי הסכם לפני היציאה מהבית שהפעם אני אשתה כל כך מהר שהסיפורים של אלדי יהיו מעניינים תוך גג חצי שעה. ואכן, לפני שהגיעו הראשונות, הייתי כבר אחרי שני חצאים, מלא עניין, קשוב ומחוייך. שלא תחשבו שלקח לראשונות הרבה זמן להגיע – המטבח הפתוח (תמיד סימן טוב) משגר מנות בקצב מסחרר לכל יושבי המקום שפתוח דרך אגב כל יום מארבע אחרי הצהריים (כבוד).

בכל מקרה, מעשיות  אלדי באמת נהיו מעניינות מרגע לרגע, אבל גם הסיפור המרתק על משהו שאני לא בדיוק זוכר לא הצליח להסיט את תשומת לבי מעטיני הדובה (45 ₪) ומפטה כבד העוף (44 ₪) שנחו מולנו. לגבי העטינים – לא השם הכי סקסי בעולם (אלא אם כן אתה דב, אני מניח) אבל מנה מצוינת – ריבועים של בצק עלים צרפתי ממולאים בגבינת עזים ומצופים בציפוי קריספי להחריד. הגבינה נמסה בפה והתרעננה עם הירקות הטריים שהיו מונחים על הצלחת. הכבד היה חלק ומעולה. ניסיתי לסחוט את המרכיב הסודי בפטה שדגדג לי את קצה הלשון אבל שמוליק סירב בתוקף. עשיתי לו את המבט המתחנן שלי אבל הוא רק הביט הצידה ומזג לי עוד בירה.

אחרי הראשונות נשמנו עמוק כי למרות שהן מוגדרות כמנות פתיחה, גודלן היה מרשים בהחלט. ביקשתי מאלדי שימשיך לספר לי על הקורס שלו בפסיכולוגיה קוגניטיבית והקשבתי לו תוך נשנוש הזיתים היווניים המשובחים מצלחת הכבד. למרות שהיה ברור שאנחנו הולכים להזמין עוד אוכל, צלוחיות הבייגלה המלוח והכבושים תוצרת בית (גזר, סלרי וכרוב) מולאו בקפידה ללא הרף. אני אוהב את זה ובז לפאבים שלא רק שלא מגישים משהו לנשנש ליד הבירה, אלא מחייבים אותך בשבעה שקלים על צלוחית בוטנים. בוז.

הרעב עוד לא בא על סיפוקו והחלטנו לנסות פלטת בשרים תוצרת בית (65/75 ₪) שמכילה קורנדביף, רוסטביף, פטה כבד עוף ולשון. אפשר לכתוב שהיא הייתה הכל חוץ מקטנה. הלחם נזנח על מנת לפנות מקום ללשון המפולפלת, לקורנדביף שהיה עסיסי כמו מיץ טבעי, לרוסטביף שהרי הוא החייתיות בהתגלמותה ולפטה ששמוליק עדיין לא הסכים לגלות לי מה כל כך מיוחד בו, אבל כנראה שהוא כבר גילה איך סותמים לי את הפה כי בדיוק כשבאתי להגיד שאולי מספיק עם הגינס כי אלדי פתאום נהיה הבן אדם הכי מעניין בעולם, שוב הכוס שלי התמלאה בשחור שחור הזה. נו, שוין.

המיונז והחרדל דיז'ון החליקו את כל העסק והירקות הטריים עזרו בלכבות את השריפה בפה מהחריף האדום שליווה את המנה. בשלב הזה המקום בבטן הלך ונעלם, אבל שמוליק התעקש שנטעם קלמרי מטוגן (50/75 ₪). סירבנו בנימוס, הרי קלמרי מטוגן זו מנה נטולת כל יחוד ואנחנו רוצים לבדוק את הספיישלים של המקום. שמוליק אמר שכל הקלאמרי של כולם אותו דבר, אבל שלו שונה. הסתקרנו, הזמנו קלמרי קטן שכצפוי היה גדול מאוד ועל הביס הראשון הבנו שיש על מה לדבר. הציפוי אוורירי, הפנים קריספי, המנה עצומה, שמוליק צדק. קשה לי להסביר מה היה מיוחד כל כך, קצת כמו סינדרום הפטה, תזמינו בעצמכם ואם תבינו אז תגידו לי כי בשלב הזה הכתב שלי נהיה כל כך עקום שאני כבר בקושי מצליח להבין מה כתבתי. אני זוכר שגילינו אחרי תחקיר קצר שישנם לא מעט זוגות חיפאיים שהכירו במקום, סוג של פיק אפ בר לכל החיים (בנים, ראו הוזהרתם, בנות ראו הוזמנתן).

חזרתי מהשירותים ושמחתי לגלות שני קינוחים אימתניים – מרקיז שוקולד (25 ₪) וקרם ברולה (25 ₪). הרבה אני לא זוכר מהקינוחים. יום אחרי אלדי סיפר לי שעל קרם הברולה נחה פרוסת מלון עסיסית ודובדבן ושהוא היה מצוין ושבמרקיז הוא לא נגע כי אחרי מבט חטוף לצדדים פשוט שלקתי את המרקיז עם כל כמויות השוקולד הנוזלי שהיו שם בצלחת. זה מסביר את הכתמים על החולצה בבוקר. את הדרך חזרה אני זוכר במעורפל, בדיוק כמו שערב כהלכתו צריך להסתיים. אלדי מלמל משהו על זה שהוא שונא להיות הנהג האחראי ואני במושב לידו שקעתי בשינה מתוקה וחלמתי על עטיני דובה, לשון של פרה ואמבטיה של גינס.

 

*הכתב היה אורח המקום

הצטרפו אלינו בפייסבוק, אנחנו דואגים לחברים שלנו.

לדף הפייסבוק של rest לחצו כאן.

 

  • Facebook
  • Whatsapp
  • Facebook Messenger
  • Email

דירוג הכתבה

לא אהבתי מעולה

תגובות0

הוספת תגובה
הוספת תגובה

השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה

השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?

תודה ששיתפת אותנו!

נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת

הבנתי

עשינו לך תיאבון? יש לנו עוד הרבה עדכונים טעימים

שם לא תקין
דוא"ל לא תקין
NEWSLETTER
נוף במסעדת ביאנקיני (צילום: איתמר גרינברג)
סשימי טונה וסלמון בנגיסה גבעת שמואל (צלם: דרור ורשבסקי)
מנה ראשונה במסעדת ארנסטו תל אביב (צילום: באדיבות המקום)
פיצה במסעדת לה תבור (צילום: באדיבות המקום)
מנה של מסעדת ארט סטריט נתניה (צילום: באדיבות המקום)
ארוחה נוסטלגית במסעדת ארסטו
יודעת לפנק: לחם בשר
ארוחת ערב במסעדת 206 דגים