ערב קלאסי באוונגרד

ג' לא רגוע. כבר יותר משלושה שבועות שהוא לא רגוע. חסר מנוחה. מודאג. אישה, שני ילדים, ומשרה נחשקת - יש לו, אך לא הם הסיבה. ג' דואג כי האביב הגיע והקבוצה שלו מצליחה. המשוואה פשוטה. אם  באביב הקבוצה שלך מצליחה משמע בעמדת זכייה בתארים, יש יותר מה להפסיד = יותר סיבות לדאגה. וג', אוהד מנצ'סטר (יונייטד) באנגליה - מתחיל לדאוג. סופר, נובר ומחפש מה יכול להשתבש. בכל זאת הקבוצה מרחק נגיעה מאליפות היסטורית ושתי נגיעות מזכייה בליגת האלופות. פחד אלוהים. אי אפשר להרגיע אדם במצב כזה. כל קלישאה כמו "אתם קבוצה טובה יותר" או "מי שמאמין לא מפחד", תיענה במטר של  סטטיסטיקות מטורללות כמו "אם לא הפסדנו עד עכשיו, אז הגיע הזמן שזה יקרה" או לחלופין "אם לא נצחנו אותם עד היום, למה שעכשיו זה יקרה?" אי אפשר להרגיע, בטח שלא להתווכח, מה נשאר? להוציא אותו מהבית, לטובת האישה, הילדים ובריאות נפשו.

ארזתי את ג' ולקחתי אותו לאוונגרד ברמת החיל בתל אביב לראות את חצי גמר ליגת האלופות, הידוע בכינויו 'הסופר קלאסיקו האחרון' ברצלונה-ריאל מדריד, מסי הפנומן מול ז'טז'ה מוריניו המיוחד, אם יגיע לגמר - עם אחד מהם הוא ייפגש. פלא שהוא מוטרד?

45 דקות לפני פתיחת המשחק התיישבנו על הבר. מסביב יותר מסכי טלוויזיה מאנשים. באוונגרד מודעים לחששו הגדול של זה הנוטש את כורסתו לטובת צפייה בספורט מחוץ לבית. איכות הצפייה. פלזמות או LCD (לעולם לא אבדיל בניהם) בכל פינה, מאפשרים לי לנהל שיחה עם ג' להישיר אליו מבט , להוריד עיניים לבירה, להרים עיניים לברמנית ועדיין לא לפספס שום מהלך. עדיין אין הרבה אנשים, אבל כל חלקה פנויה זוכה לשלט קטן "שמור". 45 דקות לפני שריקת הפתיחה, שחקנים ראשונים עולים לדשא, לספוג אווירה, להיכנס ל-ZONE, גם אנחנו רוצים. עם פופקורן אמיתי, כמו בקולנוע, בכוס שלא מפסיקה להתמלא (לא כמו בקולנוע) ו-1/2 ליטר מהחבית של וויינשטפן 8% (27 ₪), אנחנו שם. כמו אחותה פחותת האלכוהול גם הוויינשטפן שלנו זהובה, אוורירית ומעט מעורפלת. להבדיל מאחותה, היא גם ממזרה. 8% אלכוהול ממזרה יותר.

ג' לא הספיק לסיים נבואת זעם שקשורה ברונאלדו ועברו באדום (מנצ'סטר יונייטד) ואת שלטי ה"שמור" מחליפים אנשים. המון אנשים. אנחנו, טקטיקנים גדולים לפחות כמו מוריניו, צופים את צונאמי ההזמנות שבפתח וממהרים להזמין. מה מזמינים גברים שרואים כדורגל על הבר? הסקרנות משכה לכיוון סלסלת פטריות מעופפות ושיפודי חלומי, הגבריות הזמינה בשיפודי אנטרקוט ברוטב פלפלת (48 ₪  )  ובאפולו ווינגס (52 ₪) - הלו הן כנפיים ברוטב ברביקיו מוקפצות על הגריל. לועס כנפיים ג' נראה מעט רגוע יותר, אבל, צירופי מסירות, כמו שאומר זוהייר, בין וייה למסי החזירו אותו למשבצת הדאגה. "האם ההגנה של יונייטד תעצור אותם?", נתח עסיסי של אנטרקוט בוגר שיפוד, גרם לי לשגר לעברו קלישאת ספורט/ מזון: "מקווה שההגנה של הקבוצה שלך לא תהייה רכה ונעימה כמו האנטרקוט שעל השיפוד". הוא לא חייך אפילו. אני לקחתי עוד ביס.  עכשיו, גם רוטב הרוקפור-פרמזן שליווה את הכנפיים לא הרגיע אותו.

עוד סיבוב של וויי נשטפן? "כן". כן?  עד השער של מסי. רגע אחרי השער, יפה לכשעצמו ושוב הוא מודאג. מדמיין את ריו פרדיננד רודף אחרי הגמד הארגנטינאי, את ואן-דר-סאר פורק כתף ונופל מסוחרר למרגלותיו, שוב הוא לא רגוע, שוב מודאג.

"המבורגר?" שואלת הברמנית החיננית. "כן" הוא משיב. "כן", אני מחרה אחריו. ורק המבט על הישראלי שלי 250 גרם של כבש ובקר (51 ₪)מתובלים ועשויים מדיום וה-Big one - 300 גרם של בקר ונגיעות כבש (55 ₪) הוא חוזר למצב רגוע. לאחר שני ביסים הוא הופך אופטימי. מה שבשר טרי ועסיסי עושה למצב רוח. אפילו שער שוויון של ריאל לא מטריד אותו. ג' ידידי שקוע בלעיסות, רק צקצוקי ומצמוצי חך ולשון בוקעים מכיוונו, אף לא טרוניית ספורט קלה. הוא כל כך שלו שאת מחצית הבירה שלו הוא דוחף בעדינות לכיווני, אני לא מהסס ומחסל את הטרף, לפני שיתחרט. 

רגע לאחר שריקת הסיום אני צועד לכיוון השירותים, מפלס דרכי בין אוהדי ברסה ותיקים וחדשים, חולף על פני מכונת הפופקורן  ומגיע ליעד. בעודי עסוק בענייני אני שומע קול מוכר. יורם? כאן? - לא. אבל הרמקולים - כן. באוונגרד השידור הולך איתך לכל מקום.

מחוזקים בכוס אספרסו כפול (10 ₪), אנחנו צועדים לחנייה, מסכמים כמו צמד דני נוימנים את המשחק שהיה, "אתם בטוח בגמר, מה הסיכוי שתפסידו 2-0 לשאלקה בבית?" אני חותם את השידור. ג'  שוב לא רגוע.

* הכותב היה אורח המקום.

* רוצים גם אתם לאכול באוונגרד? לחצו כאן וקבלו קופון שווה במיוחד.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי