גרין קארד לו היה לה

הכול התחיל בשרב של שישי בבוקר. למעשה, כשחושבים על זה, הכול נגמר שם. אם כך, הכול התחיל יומיים קודם לכן, כשהשמיים עוד היו אפורים ואפשר היה להתעטף באי אלו שכבות. שכבות שלא רק חיממו את גופי אלא גם תרמו להכחשה אמיתית לקיומה של כרס הבירה שטיפחתי בחודשי החורף. חברה טובה שנקרא לה, הממ, חברהטובה, בדיוק סיימה בחינה מורטת עצבים. "יוצאים לחגוג", קבעתי בקול צייצני. היא עדיין הייתה שקועה בלימודים אינטנסיביים, כך שמצידה, זה היה נשמע כמו "מה? לחגוג? זה קשור לפילוסופיה של תאלס?".

מכל מקום, בתום הבחינה, היא התעשתה וזעקה לבשר. אילו היה לי הכסף, הייתי מטיסה אותה לאמריקה כמו שהיא כל כך רוצה ומאכילה אותה בשר מקומי. במקום, לקחתי אותה לדיינר הכי אמריקאי שמצאתי ברדיוס הקרוב שמקבל שקלים: "אוונגרד" ברמת החייל. מלבד הריחות משכרי החושים, המסעדה שידרה הרבה חום בזכות השולחנות הכהים והתאורה המפנקת. לצד בר ארוך בו ישובים לרוב לקוחות קבועים שמגיעים לצפות במשחקי כדורגל, ישנם שולחנות שונים המיועדים לשבטים, כמו גם לזוגות. חלל המסעדה עמוס בפריטים כמו פסלים וכדים לצד ציורים ופוסטרים וכמובן, שתי בנות: מורעבת ומורעבת יותר. היינו ככה קרובות לבקש מהמלצר (ששמו ג'וני, אגב – כמה מתבקש) "menu", אלא שזה התחיל לפטפט בשפת הקודש, התפריטים היו כתובים בעברית והייתה לי קליטה בנייד (אני יודעת כי אמא בדיוק התקשרה לשאול אם אני רוצה בננות). אז הבנו שאנחנו בכל זאת בישראל.

ג'וני, או אם נהיה כנות – יוני, היה עמוס אנרגיות. אילו היינו בניו יורק, בקלות היה ניתן לחשוב שמדובר במלצר שחולם להתגלות כשחקן. אני מהמרת על שחקן אורח בסיטקום. בכל מקרה, עשר דקות לאחר מכן קיבלנו את המנות הראשונות: צלחת ענקית של קרפצ'יו בקר מתובל ברוטב בלסמי וגבינת פרמזן עם לחם הבית (57 ₪) ופרוסות חציל ממולאות בגבינת עזים ועגבניות, על רוטב פסטו-שמנת חם (32 ₪). עם כל הכבוד לקרפצ'יו ומחירו, מנת החציל כובשת ומחירה עוד יותר. אני, באופן אישית, גמרתי. את המנה כלומר, כמעט בזכות עצמי. חברהטובה, השתלטה קלות על הקרפצ'יו והמתינה כמו קרניבורית טובה לבשר.

"אני יודע שהתוספות מצוינות, אבל מבקש שתתמקדו בבשר, זה כדאי", ממליץ לנו ג'וני-יוני האנרגטי והלבבי כשהוא מגיש לנו בידיים חזקות, שתי מנות עיקריות אימתניות. החלטנו הפעם לוותר על הבחירה הצפויה של המבורגר והלכנו על מקוריות. חברהטובה לקחה את מנת הקוטלט (83 ₪). ובעברית: 500 גרם של צלע לבן עם אורז וסלט ירוק. אני לקחתי את פרגיות לואיזינה, קרי נתחי פרגיות צלויים על מצע פטריות ובצל ומעל רוטב פירות יבשים עם הום-פרייז וסלט ירוק בצד (76 ₪). המנות ענקיות כמו אמריקה. טוב, אולי מקסיקו. אני משתדלת להיענות להמלצתו של ג'וני-יוני ונוגסת כמו מטורפת אך ורק בבשר. אני רואה שחברהטובה עושה את אותו הדבר. אנחנו מדברות עם העיניים כי השיניים עסוקות. בולעות בתאווה כל גרם מהצלע הלבן והפרגית הצלויה. וזה טוב. או, כמה שזה טוב. כעבור רבע שעה, ג'וני-יוני מבקר. "אתה רואה, בקושי נגענו בתוספות", אני משוויצה כמו ילדה בגן. "טוב, אבל אני לא מוותר לכן על קינוח". אני מביטה בטובה שמביטה בי ואנו משלימות עם המציאות המרה.

"והנה לכן, הקינוח". בשלב זה, אנחנו כבר מרוחות למשעי על הכורסה. משתבללות בתוך עצמנו. כבר לא מנסות להזדקף לכבוד המנה כמו כלבות מרחרחות. ולא כי אנו לא מעריכות אותה חלילה, פשוט הכפתור במכנסיים מקשה על ההתרוממות. הקינוח שלנו הוא סופלה שוקולד. כלומר, הר של סופלה כשמסביבו שני כדורי גלידה ושלוש ערימות של קצפת. מזל שהכפיות ארוכות. אנחנו לוקחות, מתענגות ומקללות את הרגע הקלורי. ג'וני-יוני מבצבץ מדי פעם אך קולט שאנו במצב קטטוני ומאפשר לנו להשתבלל עוד קצת.

כעבור שלוש שעות (כן, כן), אנחנו נפרדות לשלום מהמנות הענקיות, הפרגית הצלויה והצלע הלבן, החציל עם הפסטו והשוקולד עם הסופלה ואיך לא, מג'וני-יוני היקר. יום למחרת, יצאה השמש. לבשתי על עצמי גופייה שהוציאה לאור את הכרס הארורה. הבטחתי לה שפעם הבאה, אוותר בשבילה על הסופלה ואולי גם על הקרפצ'יו, אבל אין מצב שאני מוותרת על כל השאר. מצידי שתתפוצץ.

*הכותבת הייתה אורחת המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי