באנו לגלגל! נויפלד בסדנת סושי

1. כמה, כמה אפשר לאכול במסעדות???

התשובה היא כמובן שאפשר, לנצח. מסעדה זה לא משהו שיכול להימאס, זה כמעט מנגנון הישרדותי. הרי אתה רעב לפחות שלוש פעמים ביום. זה אומר אלף פעמים בשנה, מינימום, שאתה פוגש את עצמך מול בטן מקרקרת ושואל: “מה עכשיו?” ובכל פעם לפחות אחת התשובות האפשריות זה ״מסעדה״. וזה עוד לפני שסתם בא לנשנש משהו, כשמתחשק לך קינוח מוגזם, כשאתה חייב לגוון אחרי שבועיים של האוכל הקבוע שלך מתחת למשרד. תוסיף לזה את כל הפעמים שאתה מוזמן לאירועים – ימי הולדת, דייטים (למי שבתחום), פגישות עסקיות – והבטן שלך כבר מזמן הפכה ללקוחה מתמידה.

2. ובכל זאת, תרגשו אותי

מהאוכל לא נמאס לי אף פעם. אבל מהחוויה, יותר נכון מהעדר החוויה, או יותר נכון מהעדר ההבדל בין החוויות, טיפה נמאס. כי בסוף זה תמיד אותו סיפור: בסדר, העיצוב קצת שונה, פה זה בטון חשוף – וואו, כמה אתם “מחוספסים”. שם זה לבנים אדומות – וואו, כמה אתם “בניו יורק”. או שהמוזיקה אקלקטית – וואו, מסעדת פיין דיינינג שמנגנת מזרחית, אמא׳לה, אתם כל כך נועזים ומקוריים. אבל בפועל? השירות אותו שירות עם חיוך מתורגל מדי, התפריט אותו תפריט שעבר קוסמטיקה, והרעיון – רגיל.

3. אז החלטנו להתחיל לבשל

לא בבית, בסדנה. וכדי לתת לעצמנו הצדקה לרעיון, הלכנו על סדנת סושי, כי א. נראה לנו שנוכל לעשות את זה לבד אחרי הסדנה. ב. סושי נהיה יקר פחד, ברמה שאת הכליה אתה מוכר בשביל מאקי רגיל, אפילו לא איזה ספיישל רול. ג. זה נשמע רומנטי. דניאלה ואני, מחצלת במבוק קטנה, אבוקדו חצוי, ופתאום זה מרגיש כאילו הזמנו חופשה זוגית בטוקיו, רק בלי ה-12 שעות טיסה, הבידוק הביטחוני ואלפי הדולרים של הטיסה.

אז מצאנו סדנה כזו ב״מבשלים חוויה״ ביפו, מבנה עתיק ויפה (בן 280, לפי אחד העובדים במקום), הרבה וינטג' וקצת מודרני שכולל שישה חללים ממש מזמינים, שבכל אחד יש בכל רגע נתון איזושהי סדנה – תאילנדית, קרואסונים, טברנה יוונית, סדנת בשרים, סדנה איטלקית, אם יש מטבח קולינרי כלשהו, מלמדים אותו שם.

  הזוג נויפלד מכין סושי. צילום: ליאור נויפלד

4. וואבי סאבי (״פשטות וחוסר שלמות״, ביפנית)

איך היה, בכמה נקודות?

• היה כיף מאוד. לדניאלה ולי יש נטייה ״לסיים מוקדם מדי״ ארוחות במסעדה. כאן בילינו, ממש בילינו, 3 וחצי שעות. גם הסברים מעניינים על יפן ועל תהליכי הכנה מסורתיים, תוך כדי מזיגת יין וערק חופשי ופוקאצ׳ות ומטבלים ועניינים, גם קצת צחוקים עם אנשים אחרים בסדנה - חלקם אויבים בקרב הסושי (“מי עושה רול יותר ישר”), חלקם חברים למקצוע (“בוא נעשה עסקת חליפין – אתה נותן לי אבוקדו, אני מביא לך טונה”) – ובעיקר חוויה שונה קצת מהלשבת הזה ולחכות לאוכל שיגיע אליך.

   צילום: ליאור נויפלד

• היה מלמד מאוד. וואלה, תקשיבו, אני יודע להכין סושי עכשיו. מאקי ופוטו מאקי, אינסייד אאוט, קונוסים, ניגרי וכל זה. אני ברמה של סושימן, סושימנויפלד בשבילכם. נכון, סושימן מאוד בסיסי אבל התוצר הסופי של מעשה ידי זה סושי לג׳יט לחלוטין. זה נראה כמו סושי, זה טעים כמו סושי, זה נטבל בסויה כמו סושי עם טאצ׳ ווסאבי עליו ועם חתכת ג׳ינג׳ר (כן המדריך אמר שלא אוכלים את הג׳ינג׳ר עם הסושי אלא רק בין ביס לביס כדי לנקות את החך אבל אנחנו משוגעים ומוטרפים וחיים על הקצה ולא הקשבנו לו) ובסוף גם נאכל כמו סושי. מבחינתי – תעודת גמר.

   צילום: ליאור נויפלד

• אכלנו המון. בואנה ברגע שאתם תופסים את השיטה, ויש לידכם מספיק חומרי גלם הנכונים – אצות, אורז, ירקות טובים וחתוכים יפה יפה וכמובן דג טרי טרי ויפה, אתם לא מבינים כמה סושי אפשר לעשות. ערימות. אכלנו, ואז אכלנו עוד, ואז לקחנו טייק אווי את מה שנשאר לילדים שאכלו צוהריים, ואז אחהצ שהיינו במאנץ׳ נשנשנו שוב.

   צילום: ליאור נויפלד

• מה לשים לך בסושי?

מכירים את זה שאתם מזמינים סושי, אז אתם יושבים שעה על הוולט, מתלבטים בין שיטאקי לבטטקי, סלמון סקין או סלמון נא או טונה אדומה, אבוקדו, לא אבוקדו, אינסייד אאוטסייד b סייד, ואז מחכים עוד שעה עד שהסושי מגיע ואז אתם קולטים שאין לכם מושג מה זה מה ומה בכלל הזמנתם? אז כאן זה לא קורה, כל ביס הוא מעשה ידיך, ואתה משוויץ בו לאחרים (שגלגלו פחות טוב ממך, אלה שמגלגלים טוב יותר מלגלגים עליך כמובן), ואתה זוכר בדיוק את העירית שהנחת על הדג ועף על עצמך ובצדק גמור.

  צילום: ליאור נויפלד

5. לסיכום

לכו לסדנה במבשלים חוויה. זו באמת חוויה, זו אווירה טובה, אוכלים טוב, נהנים יותר ממסעדה, לומדים משהו ומשתמשים בכל החושים לשם שינוי. בדרך החוצה ראיתי סדנת קרואסונים, ואני מאמין גדול בקרואסונים, אז ייתכן שיהיה לכל האירוע הזה גם טור המשך.

צילום תמונת שער: ליאור נויפלד