מה נאכל היום? הכל! נויפלד במרכזה

שוק אוכל, קווים לדמותו

בגדול, אני בעד שווקי אוכל. כי:

• אני ליאור, ויש לי בעיית זמן במסעדות – לפעמים אני מגיע, מתיישב, בוחן את התפריט, מתלוצץ עם מלצריי, מזמין ראשונות, אוכל אותן, מזמין עיקריות, נהנה מהן, משוחח עם אשתי או עם החברים שאני איתם, מרביץ גם איזה קינוח קטן, אומר לעצמי ״איזה יופי, העברתי פה אחלה שעתיים״ – ואז מסתכל בשעון ומגלה שכל האירוע לקח 45 דקות. אז שוק אוכל פותר לי בעיה ראשונה - זו חוויה שנמשכת יותר זמן.

• כשהולכים כמה אנשים לאכול: אחת רוצה סושי, אחר רוצה פיצה, הילדים תמיד, אבל תמיד רוצים המבורגר, אשתי צמחונית, בתכלס המקום היחידי שכווווולם מרוצים זה בארוחת ערב עם חביתה וטוסט טונה. אז בשוק טוב יש הכל, לכולם, והסיכוי שכולם יהיו מרוצים גדול יותר.

מצד שני, לפעמים שוק זה קצת... שוק. שקר ה״כל אחד יאכל מה שבא לו״ פוגש מציאות שבה כל אחד גם צריך ללכת לעמוד בתור אחר, עם זמנים אחרים, ואז לא יושבים ביחד, לא אוכלים ביחד ובגדול, זה לא עובד.

 ליאור ובנו עידו, מוכנים לארוחה הגדולה. צילום: ליאור נויפלד

ארוחה אחרי טיול, קווים לדמותה

אין טעימה יותר מארוחה אחרי טיול, בצפון או בדרום. זו ארוחה שאתה מרגיש שהרווחת ביושר. ארוחה שכל קלוריה וקלוריה נרכשה ביזע ולפעמים אפילו בדמעות. בדיוק כמו שכריך טונה יהיה טעים יותר באמצע הטיול מאשר בבית, ככה ארוחה של אחרי טיול במסעדה, תהיה טעימה יותר מאותה ארוחה בול באמצ״ש. לפעמים, המחשבות על הארוחה שבדרך הן כל מה שמחזיק אותך באמצע המסלול, כשחם לך, לח לך, ולמה לך כל הדבר הזה בכלל.

merkaza, קווים לדמותה

שמעתי על merkaza בנוף הגליל כבר מזמן, ובדרך חזרה מהצפון, עצרתי שם עם הבן שלי. מקום ש״אי אפשר להגדיר אותו״, כמו שניסה לתאר חבר מהאזור – מתחם ענק, 50,000 מ״ר או משהו בסגנון, שהתפתח מאיזה סוד של מקומיים לתחנת עצירה חובה בטיול בצפון. בקומת הקרקע יש סופר ענק בקטע מטורף ממש, ברמה שאני אשכרה ממליץ לכם ללכת לבקר בסופר הזה (לא יודע אם אי פעם בחיי המלצתי על סופר. כנראה שזה שלב כזה בחיים שבו ממליצים על סופרים. ענק, מוגזם, נראה שגם המחירים טובים), ובקומה שמעל יש סוג של זארה הום אבל בענק, עם כל מה שצריך לבית ולמטבח וכו׳. אבל אני לא באתי לקנות מחבת, באתי כדי שמישהו ישים לי משהו על המחבת, אז ישר התקדמתי ל-kaza food, שוק אוכל מתקדם, מסוג שעוד לא ראיתי בשום מקום.

kaza food, קווים לדמותו

טוב תשמעו, יש פה פיצוח – 7 מסעדות שונות, צ׳יקן רוסטרי, איטלקי, שווארמה, המבורגר, סושי, פיצה (נפרדת מהאיטלקי) ומסעדת מתוקים משוגעת ממש, אבל בעצם, כמעט כולן מחוברות בדרך כזו או אחרת (חוץ מהקינוחים). כלומר פסים שונים, כלים שונים (שווארמה על גלגל מול סלטים, עופות שלמים מסתובבים על גריל או טאבון לוהט), טבחים שונים, אבל הקטע הוא שלא צריך ללכת להזמין פיזית משום מקום, יש עמדות מפוזרות במתחם שדרכן אפשר להזמין מכל המקומות בבת אחת, לקבל מספר (סטייל מקדונלדס) ואז לגשת רק לאסוף את ההזמנה. זה עדיין לא חווית מסעדה מלאה, אבל זה פי 4 יותר טוב כשאתם כמה סועדים, ואתם אשכרה רוצים לסעוד ביחד.

 ויש פה הכל. צילום: ליאור נויפלד

מה אכלנו? הכל. היינו רעבים

הזמנו מנות קטנות וחצי מנות וחלקנו:

סושי

מפתיע מאוד לטובה. טרי, טעמים שמשתלבים יופי, לא יודע להגיד איזה רול זה היה כי נוטה לשכוח איזה רול הזמנתי עוד לפני שהוא מגיע לשולחן. אבל באמת שהיה רול תענוג. כמה תענוג? זו פעם ראשונה שעידו אהב סושי.

  טעמים שמשתלבים יופי. צילום: ליאור נויפלד

פיצה

בצק בול כמו שצריך להיות. שמעתי שדווקא הפיצה הלבנה שם מושלמת, אבל הלכנו על פפרוני כי הילד חייב בשר.

 פפרוני כי הילד חייב בשר. צילום: ליאור נויפלד

שווארמה עגל

שמעתי שם אנשים שנשבעים שזו השווארמה הכי טובה שהם אכלו בחיים. אני לא הייתי נסחף למחוזות כאלה, אבל אחלה שווארמה עגל עם נגיעות של כבש, מתובלת בעדינות ובול במידה.

 אנשים נשבעים שזו השווארמה הכי טובה שהם אכלו בחיים. צילום: ליאור נויפלד

המבורגר

הבשר מצוין, ומגיע כנראה (כמו שאר חומרי הגלם) מהמתחם עצמו, מה שמבטיח טריות. אכזבה קלה הייתה שרק אחרי שקיבלנו אותו, קלטנו שלא שאלו אותנו מידת עשייה. מצד שני, עם w יוצא טעים, אז m בטח היה יוצא פצצה.

 בשר מצוין. צילום: ליאור נויפלד

עוף שלם על טורטייה עם בצל סומק

מה יש להגיד מעבר לתיאור של המנה? נוף הגליל, aka נצרת, כמו שאתם מדמיינים.

aka נצרת, כמו שאתם מדמיינים. צילום: ליאור נויפלד

פסטה

בשלב הזה הבנו שהגזמנו. פשוט הילד רצה לטעום הכל, אז הזמנו הכל... פסטה מצוינת, רק נגמר לנו המקום בבטן.

 מצוינת, רק נגמר המקום בבטן. צילום: ליאור נויפלד

הקינוחים

הלכנו על פרוסת סן סבסטיאן פיסטוק שהייתה אמאלה ואבאלה, קרם ברולה כי חובה.

 פרוסת סן סבסטיאן פיסטוק אמאלה ואבאלה. צילום: ליאור נויפלד

ועוד משהו מקומי יותר – חלוואת אל ג׳יבן, סוג של בלינצ׳ס סורי שהיה כייפי ממש.

 חלוואת אל ג׳יבן, ליאור טוען שהיא כייפית. צילום: ליאור נויפלד

לסיכום:

1. זה שונה, בקטע טוב.
2. זה עשיר מאוד במחירים מעולים, בקטע טוב מן הסתם.
3. זו אולי לא מסעדה מתמחה, אבל יש סטנדרט גבוה של טריות, הגשה וטיפול נכון בחומרי גלם.
4. זה מקום מעולה לאחרי טיול. ממש.
5. תבואו רעבים. אבל ממש.

 האתר של מרכזה 

צילום תמונת שער: ליאור נויפלד

חלק מהמסעדות המופיעות בכתבה הינן לקוחות rest, אך נבחרו ללא שיקולים מסחריים