שארטרז

אלכוהול, כמו מרבית הדברים בחיים, מתקיים בהקשר מסוים. ההקשר הזה קובע את המהות והאופן של ההתייחסות אליו. וכך, עם הפתיחה הרשמית של החורף (נכון שלא מרגישים את זה, אבל ירד כבר גשם, ככה שזה מספיק), רציתי לדבר על משקה שמתאים למזג אוויר קר יותר. על ליקרים. באופן כללי, מניית הליקרים לא נמצאת במצב של "קנייה חזקה" בשוק הישראלי, וזאת בשל כמה סיבות. אחת החשובת היא מזג האויר, שהוזכר כבר לעיל. אך חשובה לא פחות היא סיבת ההיצע. עד לא מזמן, המונח "ליקר" תיאר קבוצת משקאות מתוקים עד אימה, בצבעי תוכי עזים – סגול, ירוק, צהוב, ג'אסט ניים איט, ושהתווית "מוצארט" מתנוססת בחזיתם בגאון. רע. אך כעת המצב השתנה. משקאות הדגל, כגון דרמבואי, קוואנטרו, גרנד מרנייה ואחרים נמצאים כאן באופן קבוע ואף הפכו להיות מוכרים למדי בשוק הישראלי. מכיוון שזאת הפעם הראשונה שהליקרים זוכים לניתוח אופי משלהם, רציתי להתחיל דווקא מליקר לא מוכר כלכך בארץ – השארטרז. שארטרז הוא הליקר הטוב בעולם. ככה, פשוט. את המתכון המציאה קבוצת נזירים קרטוסים באלפים הצרפתיים, המייצרת ומקיימת ממנו עד היום. נוסחת המקשה היא, כפי שאתם מסוגלים לנחש, סודית. הקרטוסים הם מסדר בכנסייה הקתולית, בדומה לנזירים הבנקידטניים, המייצרים את הליקר בנדיקטין. במקרה של השארטרז, שמו נובע לא מן המסדר אלא משמו של המנזר בו חיו (וחיים כיום) הנזירים הקרטוסים – "לה גראנד שארטרז". השארטרז מיוצר מכ – 50 סוגי צמחים, כשהדומיננטי בהם הוא שורש צמח האנג'ליקה. בשוק קיימות שתי גרסאות שלו, צהוב וירוק, 43 ו – 55 אחוזי אלכוהול בהתאמה. בשוק קיימים מספר קוקטיילים מבוססי שארטרז, אבל אני לא ממליץ. פשוט תבקשו כוסית שארטרז, אני אישית מעדיף את הירוק. בלי קרח, בלי מים, בלי שום דבר. זה טעים.